חידה. לפותרים מובטח פרס.
מי מנפח חזה ולחיים כמו פופאי, קומץ אגרופים כמו פופאי, מחייך בקו דק מאוזן לאוזן – ואינו פופאי? להמשך קריאה…
אל תגלו לויקיליקס. רק לחבר/ה.
שברתי את הראש עד שהבנתי למה דווקא במלחה צעקו מוות לערבים והיכו
הכל בגלל אניסה דרוויש.
הנה היא, בקולה:
חיי אהבה
נולדתי במלחה.
היינו שמונה אחיות והיה לנו רק אח אחד.
אבי למד משפטים, היה בן של שיך והיו לנו הרבה אדמות, המון.
היינו ממש עשירים מאד. חיינו במלחה. זה בירושלים. איפה שהקניון?האדמה שם הייתה שלנו!
חלק אחר של האדמה שלנו זה גילה.
כן, זה נלקח.
לא, לא, לא, אף פעם לא שילמו לנו. ניסינו לדרוש אותה בחזרה, כן.
הם סירבו. ניסינו לקנות אותה בחזרה. הם סרבו. שום, שום פיצויים.
אם את מגישה בקשה לפיצויים, את הופכת לבוגדת. אז אי אפשר.
השורשים שלנו מחיג'אז, בערב הסעודית. אנחנו נושאים את תואר השייכים של בני חסאן.
אני זוכרת, בגלל שחצי הכפר היה שייך לנו, והאזור – בחגים הגדולים כל היום היו מגיעות לביקור משלחות מכפרים אחרים.
לפני 1948 , אבי היה לו משרד בירושלים, בממילא, ליד מלון המלך דוד, איפה שעכשיו ירושלים המערבית. גם לאביו היה משרד קרוב לשם.
אבי הכיר אז עורכי דין יהודים, קולגות.
אחרי 1967, הוא חיפש אותם.
הוא יצא אז לפנסיה, ובא לחיות בבית שלו, על האדמה שלו, בירושלים. הממשל הישראלי הפקיע לנו מאה וחמישים דונם.
מתי? ב-1968.
היה לו שבץ לב, והוא מת.
ב-1968.
זה הביא עליי מצוקה חדשה. יש לי תמיד צורך באבא, כי הייתי צעירה מאד כשהתחתנתי.
אבי נהג בנו הבנות ממש כמו שהוא נהג באח שלנו
היה מוכן לתת לנו חינוך והיינו מתלבשות יפה, היינו יוצאות איתם לחופשות מחוץ לירדן – לרגע לא חשבו שמתייחסים אלינו אחרת מאשר לאח שלנו.
אפילו עד שהייתי נערה, הייתי הולכת בבקרים ומחבקת את אבא שלי.
הרגשנו שהוא באמת אוהב אותנו.
אימא שלי, אלוהים יעזור לה. היא הייתה אוהבת את הבן שלה, האח שלנו, הייתה אוהבת אותו יותר.
אפילו כשהיה מבוגר, גבר נשוי!היתה מושיבה אותו על הברכיים שלה!
הוא היה הכי יפה בינינו.
הייתי מתאהבת בו, אם לא היה אחי… מה-זה יפה!
כנראה שהיא אהבה אותו יותר משאהבה אותנו בגלל שהיה תמיד רחוק ממנה. היא חישבה את כל הימים שראתה אותו בכל חייה – וזה הסתכם בקושי בכמה חודשים מאז שהיה בן חמש, והלך לפנימייה, ואחר כך לאוניברסיטה, ואחר כך התחתן.
בזמן ההוא העדיפו בנים, אבל אבי, בגלל שהיה בעל השכלה גבוהה, הוא אהב את כולנו.
הייתי זו שדומה לו.
אני כהה.
כל האחיות שלי בלונדיניות.
והיה משהו בתוכי, רותח, רציתי לצעוק, לרוץ, להראות להם שהצבע הזה אינו בעיה.
כל האחיות שלי קראו לי "סמבו". אפריקנית. אני אפריקנית בגלל שהן בלונדיניות.
רציתי להראות להן שאני טובה מהן.
הייתי השביעית.
אחות אחת שהייתה צעירה ממני בשנה – בה ממש קינאתי.
היה לי קול רם, גבוה. אצל אישה מוסלמית, במיוחד בכפר, זה בושה.
נשים צריכות לדבר בקול נמוך.
אמי נהגה לומר לי, "הו, הקול הזה שלך עוד יכניס אותנו לצרות."
ברבות השנים התברר שהקול שלי היה לדבר הכי יפה בחיי. הייתי מדקלמת, מציגה, בלי מיקרופון, באולמות ענקיים.
לאחותי הצעירה היה הקול הנמוך הזה.
היא הייתה שקטה, ביישנית.
אני התחתנתי מאהבה, אבל היא החליטה ללמוד קודם.
אני המאושרת יותר – היינו מאוהבים! נשאתי גבר שיודע לאהוב, שמרגיש אהבה, והוא עד עכשיו הוא עדיין אוהב אותי. עד עכשיו הבעל שלי אוהב אותי!
מלחה הייתה התקופה הכי יפה בחיי
הבית שלנו היה בראש גבעה. אבי היה שותל הרבה עצים, כך שהבית שלנו היה ממש בתוך יער.
הכי אני זוכרת מהילדות שהייתי משחקת כל הזמן ביער הזה. היה לנו כלב והיינו הולכות די רחוק מהבית. אם הכלב היה מתחיל לנבוח, אז אימא ידעה שאנחנו בצרה…
היינו בונות סוכות קטנות והיינו מבלות שם את כל היום, עד שהיינו רעבות, ואז היינו אוכלות לנו ענבים, תפוחים, מה שהיה על העצים.
זה היה בוסתן. כמו שרואים חווה בטלוויזיה, את 'דאלאס'.
הייתי הולכת לטחנת הקמח – היו להם מכונות שהפרידו את הקש מהחיטה.
באביב היו לנו אין סוף פרחים. הייתי לקוחת משהו לאכול והייתי משחקת לי בעולם היפה הזה. הייתי חושבת אז, כך יהיה בשמים? אם כך יהיה בשמים – אז השמים הם מקום יפה.
מסביב לבית יכולת לראות בין הפרחים כד שבור, או כד חתום, כן, כד לשמן זית. את מרגישה שהמציאות והחלום נמהלים.
ניסיתי לשחזר את זה בגינה שלי, כשבנינו את הבית הזהפה ברמאללה.
אני גם לא שוכחת איך היו הולכים למסוק זיתים, צעירים וצעירות, והיו מפלרטטים… הייתי פעוטה ולא ידעתי למה הם כל כך שמחים. הייתי קטנה כל כך שבדרך חזרה הביתה בערב, אישה הייתה נושאת אותי על כתפה, ויכולתי לשמוע את דופק הלב שלה, ולא ידעתי מה זה.
הייתי קטנה מאד, אבל אני עדיין זוכרת.
אני אוהבת עצי זית.
ואני גם זוכרת איך הכבשים עם הרועים היו חוזרים לכפר, בערבים, ויכולתי להריח את האדמה מתחת לרגליים שלהם.
ואני גם זוכרת את הטאבון, וריח הלחם… בערב היה ריח הלחם הנאפה, פעיות הכבשים שחזרו מהמרעה, צעקות הזירוז של הרועים, והוריי מפקחים על הכל, והמשרתים, ואורחים… אני רואה את התמונה הזו לנגד עיניי כל הזמן, אני מתבוננת בה כל הזמן, והיא משתקפת בשירה שלי.
בלילה, כשהיה חשוך וגשום ורוח, הייתי תופסת בחצאית של אימא שלי, שתלך אתי למטבח. המטבח היה מאד רחוק מחדר השינה, מטבח ענקי שבישלו בו המון. בשביל להגיע למטבח היה צריך לצאת החוצה מהבית. הייתי תופסת בחצאית של אימא, מסתכלת בעצים, והיה נדמה לי שהם אנשים שבאו לחטוף אותי.
כשבאנו לעמאן, בהתחלה הרגשתי הקלה שאין יער ואין עצים. רק בהתחלה! אחר כך התגעגעתי מאד למראות האלה.
כשהישראלים כבשו את קטמון ב-1948 במלחמה
אנחנו היינו אז במלחה. קודם הייתה המלחמה, ואחר כך עזבנו. לא עזבנו את הכפר שלנו! עזבנו את מלחה רק אחרי שנלקחה על ידי הישראלים.
לפני שהגיעו למלחה, הם היו בקטמון. כפר אחר.
אני זוכרת שאבי לא היה בבית, היה בירדן בענייני עבודה.
אחי לא היה אתנו. הוא היה בפנימייה ברמאללה.
היינו רק עם אימא בבית.
אימא הייתה השומרת שלנו. היא הלכה עם רובה, פטרלה מסביב לבית, להגן עלינו מהפלישה הישראלית…
כזו אמיצה הייתה!
היינו שמונה בנות.
יכולנו לשמוע יריות. אפילו ירו עלינו, על הבית. הייתי ישנה בפנים, עם האחיות שלי, הכי רחוק מהדלת שאפשר, שלא ניפגע מהיריות. אפילו עכשיו אני זוכרת את שיניים שלי נוקשות, והיינו אומרות, "הו, לא, עכשיו הם באים, עכשיו הם באים!"
היו לנו חתלתולות. באור היום, חתולה אחת נורתה, אחת מהן.
הרגשתי כזו הקלה שהם ירו בחתולה ולא בנו!
לא, הישראלים לא הגיעו אז למלחה. למעשה הם עצרו בכפר ההוא, בקטמון.
אימא ארזה, עזבנו את הרהיטים והכל – והלכנו לבתיר, שם היה בית של סבתא שלי מצד אימא, ירושה ממנה. נשארנו שם שמונה חודשים. מזמן לזמן היינו הולכות לבקר במלחה, שם היו ירדנים ופלשתינאים מהכפר שהגנו על המקום.
והישראלים התקרבו יותר ויותר … להמשך קריאה בספר נופי הנפש
אל תגלו לויקיליקס. רק לחבר/ה.
הרהורים בעקבות פסיקת בג”ץ
אני קוראה בימים ובלילות ביומנו של מיחאיל סבסטיאן - סופר יהודי שחי בבוקרשט, רומניה – בתקופת השואה ורשם יומן סתר שהמשפחה שמרה חמישים שנה להמשך קריאה…
אל תגלו לויקיליקס. רק לחבר/ה.
נשמע לאחרונה