אחת מן השאלות שעלו בשיחה עם דבורית שרגל

"למה בעצם החלטת להוציא ספרים לבד? אני משוכנעת שכל סופר וכל אדם צריך עורך. למה היה לך הצורך לעשות הכל בעצמך, מהתחלה ועד הסוף?"

אני חושבת שהעניין של העריכה הוא קצת דיכוי מופנם.
בעיתונות באמת צריך עורך. כותבים מהר ואין זמן ללטש.
העורך עושה חלק מהעבודה של העיתונאית.
הם עובדים ביחד.

אבל בסיפרות הקצב שונה.
על  'בארץ לא ידעתי' עבדתי חמש שנים. כתיבת ספר הפרוזה הראשון, 'כעין תשובה' נמשכה שלוש שנים. על 'נופי הנפש' עבדתי עשר שנים. 'סודות' מכיל פרוזה שנכתבה על פני שלושים שנה.

יש לי זמן ללטש.
ואני החתומה על הספר.
עליי האחריות.

את שלושת הספרים הראשונים הוצאתי בהוצאות מסחריות

השלישי, 'דפים ורודים', יצא בזב"ם, בשיתוף עם אגודת הסופרים. הכתיבה התמשכה על פני חמש עשרה שנים.
את כתב היד בחר משה שמיר, תוך הרעפת שבחים.
הטקסט הועבר להוצאה המסחרית, לשם הדפסה – ושמה העורך לקח עיפרון וסימן פסיקים ומרכאות לרוב.

"זו העבודה שלו."
אבל אני לא כותבת כדי לפרנס אותו.

הפיסוק שלי הוא לא מה שלמדנו בבית ספר

אני שמה פיסוק כסימן – כמו בפרטיטורה – איפה לעצור בנשימה.
כשאין מירכאות, סימן שהדיבור פנימי.

כמובן לקחתי מחק ומחקתי את המוני הפיסוקים.
הספר התעכב שנתיים, כי הוא התעקש – ואני התעקשתי.
בסוף המו"ל המסחרי אמר, "אני לא מסכים איתך, אבל נשברתי."
הספר ראה אור, וקיבל ביקורות נהדרות.

הסופרת היא כלי

אין לי זכות להכתיב קצב נשימה אחיד לכל הנפשות בספר.
קולות אינם בצק שלוקחים מערוך ומשטחים אותם לקול אחיד.
'בארץ לא ידעתי' הוא רומן רב-קולי. בעצם כך כל ספריי.
כל קול יחיד ומיוחד.
הסרתי את המצוי בדיבור אצל כולם - כגון חזרה רבה על המלה 'זה' ועל ו' החיבור.
כי הם מאחידים, לא מייחדים.
אבל אם מורה לשעבר אומר לי לעתים תכופות, "את צריכה להבין," אני משאירה את הביטוי – לא בתכיפות ההמונית שהתקיימה בשיחה, אבל משאירה דוגמיות אחדות. הקורא יבין, בחושים.
גם אם התובנה תגיע רק בקריאה שנייה.

'בארץ לא ידעתי' אינו מסמך היסטוריוני או עיתונאי.

הוא סיפרות.
סיפרות היא נוכחות בלתי אמצעית, הבשר החי של החיים.
לכל סופרת דרך משלה.
את זאת צריך לכבד.
אחרת נתעורר לספרים שנתפרו בסרט נע.
עבור קוראים וכותבים תקועים במים עומדים של תקן פוריטני עליו עבר הכלח זה כבר.

וישנו גם הרובד מן הנעורים.

מגיל שש עשרה עבדתי בספריית פועלים, בחדר אחד עם שלונסקי, שהיה עורך ומשכתב.

עכשיו עולה בי המחשבה, שמא ההרגל נולד אצלו, בין היתר, אף מן השנים שעשה כעורך ב"על המשמר".

ומאידך ראיתי את לאה גולדברג, מוחקת ובוכה – ו'מתעקשת' על שלה.

בין שני אהוביי אלה, כמו לרוב הסוגיות בחיים, אני נוטה לבית היללה.

לאחר קרב הענקים שהתרחש בשיניים חשוקות ביניהם לעת תרגום 'מלחמה ושלום' של טולסטוי – נשלחתי ללאה גולדברג עם זר ורדים ענק מן ההוצאה ובו פתק רוחש ידידות, מבקש לפייס, של שלונסקי.

מאז ועד עתה אני יודעת:

כאשר השאלה היא קיומית – השמירה על היותך את, זהב ללא סיגים – אין ברירה אלא לוותר על זר וורדים.

קוצים יש כאן ושם.

והפרחים, הם מגיעים. אם לא מן העורך, כי אז מן הקוראות והקוראים.

יבורכו.