בתוכנית קפה תיאטרון, שאל נועם סמל, "מהי המולדת שלך?" היינו ארבעה מתארחים אצלו. רמי סערי אמר שבשבילו, השפה היא המולדת. אני לא יכולה לומר שהשפה היא המולדת כי מתחת לעברית, שבה אני כותבת, מתנגנת השפה הרומנית. שפת אגדות ושירה.
שמעתי את עצמי אומרת, "המולדת שלי היא משפטי נירנברג. "
טוב מכל תשיב על השאלות שבכותרת רשומה שכתבתי כאשר חזרתי מן הארוע בצוותא עם צאת "בארץ לא ידעתי/רומן רב-קולי"…
כבר יום שני לפנות בוקר ואני עדיין במצב של מתעוררת סהרורית מעט
ביום שישי חזרתי מן הארוע בצוותא – שנועד לשעה אחת בצהריים – בחמש לפנות ערב. אנשים התקשו להיפרד. באו מירושלים, מן הצפון הרחוק, מן הנגב. אנשים אמיצים, יודעים שמתיקותם לא נמסה בגשם רוח סערה.
א/נשי הפנל, מיומנים במבוכות, הציגו עצמם כבר בכניסה
ראשונה הגיעה לילי גלילי. מקצועית, מלוטשת, שלטה בארוע כמו מלכה בארמונה.
באה עמיה, פרופ' עמיה ליבליך. לבושה בצניעות. פירשה עד שזועזעתי, מדבריה ומדברי לילי גלילי ומירון רפופורט – שישב כמו מתחבא בצילה, מחייך נבוך למחמאות שהשמיעה אודותיו – מתובנות ד"ר טובה גמליאל שמראיה כנסיכה, ושל פרופ' עמנואל מרקס בדבריו על המהות הצבאית.
זועזעתי – כי שנים על שנים אני מורגלת בתחושה ש – - נו, מילא, שוב לא הובנתי. מה עוד חדש.
והנה, מבינים. אפילו יותר טוב ממני.
קבל עם, בפרהסיה.
והקהל – מסתבר לפי הדיון בהמשך ולפי התגובות – כולם מבינים?
מה קורה לך, עולם? מה אתם חושבים, שזה פשוט למי שרגיל ברע, להחליף דיסקט ולהתרגל לטוב?
אם היה קל – כי אז כבר מזמן לא היו מלחמות בעולם.
ברור שלא תפקדתי.
באו גם אנשים שקנו את הספר בחנויות
באו משפחות של שלושה דורות. ובא, מוקדם מאד, ולדי דבויריס עצמו.
עם ולדי זה רומן, שתחילתו עוד בשבועות בהם ניהלתי את פורום הבלוגרים ב-YNET.
הוא חבר אמיתי ולדי. חכם, שנון - ונכון תמיד להושיט יד.
הפקדתי בידיו את המסרטה הביתית והבחור – עוד לאחר שקנה לעצמו כרטיס!הזמין כבר בימים הראשונים – ולדי צילם ורק הודות לו יש את תיעוד.
בחוכמתו ראה שלא יספיק הסרט וחתך תוך כדי צילום, כך שהגיע כמעט כמעט עד לסוף החלק של הפנל והקריאה האמנותית מתוך הספר.
הקולות מתועדים במלואם
בסוף האירוע העבירה לילי לידי את המקרופון, שאסכם.
כך גם הבטיחה לקהל, שבסוף אני אסכם.
וכאן ממש פישלתי.
לא הרגשתי דפיקות לב מואצות, לא חשתי שלחיי בוערות, כמקובל וכמצופה.
קרין – שבשיחה עמה נפתח הספר – אמרה לי אתמול בטלפון, "היית חיוורת מאד. ראו על הפנים שלך חיוורון."
לא זו בלבד שלא סיכמתי, אלא שאיכזבתי, נוראות. הלא עוד בשיחה קודם לאירוע, כשישבנו אצל דני הורוביץ, אמרה לילי במבט מזהיר שלא משתמע לשתי פנים, "קורינה, את לא הולכת לדבר על השלום, מה?"
אז על מה דיברתי, אם לא על התאווה לשלום.
מה הן התובנות שלי מהספר?
שתיים הן, שהן אחת.
ראשית, השאלה שכולה פליאה: איך זה שהאנושות, אשר הצליחה להגיע לירח ולכוכבים רחוקים ולרדת לחקר סוד הגנום, עוד לא מצאה דרך לפתור את הקונפליקטים – שבין בני אדם ולבין עמים וקבוצות – אחרת מאשר באלימות?
איך זה? תחשבו על כך. נשמע הגיוני?
העליתי זאת במה שהיה אמור להיות דברי הסיכום, כשלילי לימיני וודאי מסמיקה על הבושה שאני עושה פתאום.
והשתתקתי.
השאלה השנייה התחבאה. קראתי לה לבוא ולצאת וזו התחבאה.
הנה היא:
איך זה שאנשים חוזרים למעשי לוחמה, לאחר שכבר התנסו ולמדו שאפשר למות מזה. פיזית ונפשית.
בעיניי, דומה הדבר להתנהגות אישה שלאחר לידה ראשונה נשבעת שהיא יותר לא תלד!
הרי זה סיוט, נורא!
כעבור שנה או שלוש או עשר – חוזרת לסורה.
בעוד אשר כאן מוצדק מעט – מביאים לעולם חיים – הרי במלחמה, יולדים מוות.
על כן נראה לי שההשכחה מגוייסת בשני המקרים, כדי להניח רטייה על הזיכרון הקשה.
הרטייה הזו – היא המאפשרת את ההמשך המעגלי.
מתוך שתי תובנות אלה נולדה אצלי התובנה השלישית
לא אמרתי באירוע, אומר עכשיו:
כתיבה שמסירה רטיות של השכחה – מסיטה אותנו מתוך המעגל של מלחמה אחר מלחמה. החוצה.
הספר אומר, לא אתן לכם לשכוח שמלחמה זה דבר רע עד שלא יבער בעצמות כולנו שיש לחדול ממלחמות הכל בכל, על פני עולם ומלואו.
אם כך, כי אז הספר רודף שלום לא רק בתכניו אלא בעצם קיומו כמסיר רטיות של השכחה.
אין רטייה קשה יותר להסרה, מרטיית המיתוס
פרופ' עמיה ליבליך הניחה על השולחן: "הספר – בארץ לא ידעתי - כל עשרה עמודים שובר מיתוס."
מאז, בין שינה לשינה, באה ועלתה תובנה רביעית, על מהותו של המיתוס. מי יוצר אותו. איך ולשם מה.
מן התגליות שהתגלו לי במהלך העבודה על הספר, מצאתי שאת מקומו של מספר הסיפורים במערה של האדם הקדמון, תפס, כבר באותן שנים, המספר המודרני: עיתונאי הכותב לעיתון בעל מגמה. למשל, במחנה. או עיתון דבר.
לפחות בשני מקרים – של סיפור ההתקפה על האוטובוס בדרך לאילת ושל קרב כונתילה, שם נהרג אמנון אבוקאי -
העיתונאים היו אלה שחתומים על המיתוס.
בראשון, עמנואל בר קדמא, בשני אורי דן.
אם העורך הוא ששינה בטקסטים – זאת לא נדע.
אבל בשני המקרים הובאו סיפורים שלא היה ביניהם לבין העובדות בשטח אלא חיבור רופף. כלומר, שמות הנפגעים. וגם בהם טעו לא פעם.
מיתוסים של גבורה על-אנושית. בני אלים היו לוחמינו. אחד, יד ימין שבורה לחלוטין, לחם יחיד נגד עשרים וארבעה ירדנים והבריח או הרג אותם.
כשהיו עובדות, היו עדים, היו עדויות שהצביעו על האמת.
אל תבלבלו את המיתוס עם עובדות. המיתוס רוצה לחזק צאן עד שיחוש כארי גובר על הכל.
אך לא די בכך. כדי שאנחנו נרגיש הטובים, חשוב שהם יצויירו כתת-אדם.
וכך כתב אורי דן כאשר תיאר את נפילתו של אמנון אבוקאי, כביכול מידי חייל מצרי שהתחבא מאחרי הדלת בעוד חבריו נכנעים:
'אפילו בשבטי אפריקה הפרימיטיביים יודעים להכנע וכאן במקום להכנע – ירה.'
כביכול מלחמה היא משחק עם כללים, משחק מחניים. הם רמאים.
אולי לא שבירת מיתוס יש בהעלאת הזיכרון האישי הסותר, אלא – אף כאן – הסרת רטייה של השכחת הנוראות.
מכל אלה אני באה לתובנה חדשה, החמישית:
הספר לא בא לשפוט מעשים ואנשים. לא לשם כך מועלים סיפורי הנשמות הטובות שנדחקו לתוך מצבים בלתי אנושיים.
בארץ לא ידעתי הוא המחשה למשפט החוזר בו כמו מוטיב מוזיקלי:
מלחמה היא דבר רע.
זו לא קביעה אודות מזג האוויר אלא ציון דרך המורה שיש לצאת אל החיים האמיתיים, לדאוג לעתיד.
כבר לא רלוואנטי אם האלימות היא מטבע האדם, או לא.
מה שכעת רלוואנטי, דוחק שנמהר פן נאחר את השעה, הוא שנתאחד כולנו, על פני כל כדור הארץ, כנגד האויב האמיתי:
אנחנו עצמנו, המרשים להרס האקולוגי שיתמשך.
להתאחד כדי לנקוט בצעדים הקיצוניים ביותר, להפסיק באחת את הזיהום ואת דרכם של הקרחונים אל מקומות הישוב שלנו.
קחו את הקרחונים קרוב ללב לפני שהם יאמצו אותנו בחיבוק האבדון.
כמו שאמרתי בסיכום הלא מסכם שבסוף האירוע – יש לי ילדים ונכדות.
הרביעית עומדת להגיח בחודש הבא.
הכל מוכן לקראתה, בגדים, מיטה, אם מיניקה, אב מסור, בית מלא אהבה. אפילו שם כבר יש.
הכל מוכן לקראתה.
לאיזה עולם מוכן היא באה?
נשמע לאחרונה