חבל שלא הייתן במפגש בלוגריות עם ג'ומס השבוע. כנסו כנסו!!!

בעוד ציפי מחטיפה לנע/נשי עזה

אני – בתל-אביב – חטפתי דלקת ריאות, לא עליכם.

הבאתי את זה על עצמי. כמו ילדי עזה.

במקום לטפל ב-2אהוד, הייתי צריכה ללכת לרופא, החל מן השיעול הראשון.

ואני עוד שייכת לשנואי נפשה של חלי: סרבנית חיסוני חורף. 

עם תום מלחמת-התמרון, החלה להתפוגג גם הדלקת

רק מה, עדיין עייפתי מכדי להתמודד עם תיבת הדואר.

פתאום אני מוצאת שיש לי הזמנה למפגש בלוגרים עם ג'ומס.

אהה! סוף סוף אדע מה פשר הסיסמא.

לא מתפשרים

התחלתי לכתוב אישור השתתפות. לא אחרתי? יעל?

"לא. המפגש בעוד חצי שעה."

"אפשר יהיה לשאול שאלות?"

"ודאי!"

שווה מונית. אם הוא יאחר – כמו דב חנין במפגש הבלוגרים שנועד לפני המלחמה – אגיע לפניו! 

דבר אחד אי-אפשר לקחת מג'ומס

הוא כן דייק. הדיווח שלי חסר עשר דקות ראשונות.

עדיין נותרו איזה עשרים דקות בהן, ג'ומס יקירי, הארכת בהעלאת כמעט כל מצע מר"ץ וסוגיית זכויות יוצרים, ציטוטי העיתונות ותיאור המציאות - שאני, וקרוב לוודאי אף מירב הנוכחים, מכירים עד זרא מרוב הלעטה.

ישבתי על רמץ המלים. מתי נאום הבחירות הזה ייגמר? מה, הוא לא יודע שבלוגרים – וכל עמישראל – אוהבים טקסטים קצרים?

ואתה: רגע, יש לי עוד נקודה להשלמת התמונה!

הנקודה הפכה לשלוש, ארוכות.

אתה לא רואה שאין כבר כוח לרציטטיב, שכבר היינו באופרה הזאת?

"רגע, יש לי הרגשה שאת רוצה להוביל למקום אחר ואני רוצה להשלים – - "

מה בסך הכל רציתי לשאול?

"ב-24 לדצמבר 2008 - לפני המלחמה – מצאתי כתוב בבלוג של עיתונאי הארץ: 

הדברים נראו לי הזויים והגבתי בסאטירה:

לא חלף יום ואני קוראה בהארץ שברק הודיע לך, יו"ר מר"ץ,  על היציאה למלחמה – ושאתה נתת את תמיכתך – - "

נזעקת

"לא! אני אסביר!"

ההסבר

חודש וחצי לפני הבחירות, כששר הביטחון מנהיג מפלגה קורסת וזחוח שכן באותה העת שבה הסכים על הרגיעה הוציא בסתר הוראה להכין היטב את מלחמת הבחירות בשדות עזה  –

בימי הלהטת הרוחות, כשנהג מונית אומר לי, "צריך להרעיל את כולם בעזה!" ואישה בתור לאוטובוס צועקת, "להרוג את כולם, הם רוצים לזרוק אותנו לים!" – אש השנאות והרצח-בעיניים עולה לרמות של גיהינום – בימים בהם היה צמא לקולות שייכבו בצוננים – -

אתה, ג'ומס, מיוזמי ג'נבה, ממקימי שלום עכשיו – -

כמו קודמך לעת מלחמת לבנון – אותה מר"ץ חדשה-ישנה - –

התפשרת בפושרים: "מה אני צריך להשיב לחבר קיבוץ שהיה שמאל שבשמאל, ודורש פעולה להפסקת הקסאמים?"

להגיד לו שתדרוש ותמריץ, גם בשמו, פעולה מדינית!

אמרת, "ברק צילצל אליי, האווירונים כבר היו באוויר, שמעתי אותם, ואמר לי שיוצאים לפעולה. אמרתי לו, במידה."

לרגע האמנת שיהיה אחרת? אחרי "רק ארבעים קילומטר" לתוך מלחמת לבנון של ראש המודיעים בדיעבד – אריק שרון הרגוע?

ומה ענה לך ברק? מה יצא לעיתונות, אם לא שצירפת את הנחמדות והסחבקיות והנורמליות שלך - למנהיג התחמן התורן?

אמרת,"קודם הוא אמר לי כמה דברים על בניי הטייסים."

יפה. החייל האמיץ ברק הוא, כמסתבר, כלל לא מניפולטור.

אמרת, "מה לדבר? דיברנו ודיברנו עם הפלסתינאים, כמה אפשר עוד לדבר?!"

אמרתי, "לא לדבר. לעשות. צעדים בוני אמון."

אחד הבלוגרים אמר שהגישה הזאת של גם הסכמה לפעולה וגם דרישה להפסקת אש, כמוה כמו להיות קצת-בהריון.

אמרת לנו, "זה לא הכל שחור או לבן."

אמרתי, "פעם אחת להגיד, לא!"

אמרת, "את תמימה." 

אמרת, "ברק לא רצה את המלחמה, באמת לא רצה."

בחייך, מי שלא רוצה לצאת למלחמה, לא מפר ראשון את הרגיעה, לא מכין צבא למלחמה, לא מרעיב ומענה מליון וחצי א/נשים בגלל חמישה עשר אלף חמושים שחמאס הוא אולי המעסיק הבטוח היחיד שם, בזכות מונופול שהענקנו לו בדם בנינו ואזרחינו.

ברק מנהיג? האיש ששרף מאות אלפי שקלים מקופת המדינה, כדי להתאים לעצמו וילה בדרום לחודש ימים?

אמרת, "בואי לשדרות, נראה אותך מה תגידי אז."

"לא צריך לגור בשדרות כדי לחוש אמפאטיה."

אמרת, "לא צריך להיות פלסתינאי כדי לחוש אמפטיה לפלסתינאים!.

אמרתי, "נכון!"

נרתעת. בעיניי, באותו ערב, זה היה משפט לא-טחון יחיד. ספונטני.

אז מה היה לנו?

מפלגה שרוצה להעלות סדר יום אזרחי, דורש שלום, מאבדת עצמה בדעה לא צלולה.

בשעת דמדומים נוראה זו, לא עוד ניתן להבדיל בינה לבין העדר.

מי יתמרן לי שלום.

אולי הייתה שם עוד בלוגרית עצמאית מלבדי. סיפור שחוזר על עצמו, אף כי הבלוגוספרה מלאה נשים דעתניות.