הלכתי למגדת עתידות

1.

בדרך כלל אין לי בעיה לנבא את העתיד.

אתן אולי אומרות:

"זה לא קונץ.

"אין שום הבדל במקום הזה בין עבר, הווה ועתיד.

"הזמן כאן לינארי, נמשך לאורך קו ישר כמו הקרדיוגרמה של מי שמתנתק מן העולם הזה באופן חד צדדי.

"החוק השני של התרמודינמיקה אומר שהזמן בלתי הפיך? את מצחיקה את הזמן כאן. הפיך יכול להיות רק משהו שחל בו שינוי. אם לא חל שינוי, אין מה שיתהפך. 

"לא קונץ לנבא את העתיד במקומותינו."

2.

אני הולכת למגדת עתידות ואומרת לה,

"בדרך כלל אין לי בעיה לראות את העתיד. והנה פתאום, חושך ועלטה. לא רואה כלום."

היא אוספת חצאיותיה, טורפת את הקלפים, לוגמת מן הקפה, מביטה בשיירים שבתחתית הספל.

מתעלפת.

אני מנגבת את מצחה במטפחת המלמלה שלי (הכובסת ודאי מקמטת גבה) ואומרת,

"מָריצַה, לא להשתמט. אמרי מה את רואה!"

 "קורינה, אדונית שלי, אנ'לא רואה כלום. חושך שלא נגמר."

אני נבהלת. "גם את?!"

תוחבת לה מגהפון לתוך פניה וצורחת, "מה את רואה?! מה את רואה?!"

בוכה, מוכה ומבוהלת, היא עונה, "לא רואה כלום. נשבעת לך בחיי שד הטרור והנקמה וחוזר חלילה – לא רואה כלום. שחור."

"מריצה, מלה אחת, טיפה אחת של נבואה תני לי.

"אני לא אדונית, אני התינוקת שהינקת מרגע שנולדה. 

"מה אני בסך הכל מבקשת במקום הצחיח הזה? רק טיפה נבואה, מתוקה וצחה.

"אמרי מה ראית."

אמרה,

"ראיתי סרט אילם. העתיד ישן בתוכו וגם צופה בשתיקה מוגזמת, מחכה לרבין על סוס לבן, לנשיקת אהבה."             

אצא לי הגנה.