הנה באת לנוח מעט, לאחר מסעות מתישים על פני כדור
הארץ הווירטואלי.
אגב, המסך שלי נשבע שהפלנטה הזו מרובעת.
אני לא, לא מרובעת. אני כמוך.
כמוך חיה כאן עם רגל, או קצה ציפורן - מחוץ לבועה
הפרטית.
את הטלוויזיה זרקתי מן הבית לפני עשרים שנה, הרדיו פתוח לקול
המוסיקה, אני כותבת בלילות וישנה כשהעולם רועש, כל ערב נשבעת מחדש
שלא אשוטט בעשרים אתרי חדשות בעולם - וגולשת, וקוראת.
כמוך.
רק נזהרת שהדמעות תיפולנה מחוץ לבועה.
ספר "הזוהר", שמעט ממנו למדתי בחוג לספרות עברית,
מספר שהעולם בראשיתו היה אגור בעשרה כלים: אצילות,
חסד, בינה… והכלים נפלו לארץ. נשברו.
מאז יש בכל דור ל"ו צדיקים שתפקידם לאסוף את
ניצוצות השברים, ולהביא תיקון.
רק שלושים ושישה. לא פלא שזה לוקח להם כל כך הרבה
זמן. ועוד כולם גברים.
האתר והספרים - הם הניצוצות שאני מרימה ומצרפת.
אפשר להצטרף. אפשר להתעורר מן התרדמת שנפלה על הארץ. שום נסיך לא יופיע
למרות שנשפכה כבר יותר מטיפת דם אחת.
צעד אחד כבר עשית, בביקורך אצלי.
נשאר עוד לשלוח ניצוץ של קישור לל"ו (פחות או יותר) צדיקותיך וצדיקיך.
תודה על הביקור.
עוד ניפגש הרבה,
נשמע לאחרונה