אוף, שוב פעם יום השואה: וידויו של ח"כ ושר, פברואר 2065
נכתב בינואר, כאשר צויינו ששים שנה לשחרור מי שנותרו באושוויץ.
באותו יום נמצא ח"כ ושר לשעבר, עשיר מבע, שהזמין לכנסת ניצול, שריד, וציטט מפיו את המלים האחרונות של אם בן הארבע, "תזכור מי אתה, בני."
מוקדש למדינת מקלטאל, על ח"כיה ושריה, שמיטיבים לזכור.
1.
כבוד נשיא מדינת מִקֱלָטאֵל, חברות וחברי כנסת נכבדים, שרים, ראש ממשלה, קהל נכבד,
לא קל לי הווידוי.
לא קל, כי בניגוד לימים האפלים ההם, לא בכפייה הוא בא, אלא מתוככי לבי.
נער הייתי (יחסית להיום) וגם זקנתי, והדבר לא מרפה מזיכרוני.
את קולה אני שומע מהדהד בראשי, בקומי ובשכבי.
שמה במִקֱלָטאֵל היה, האזרחית ק.
מעט מאד ידעתי עליה, אבל הלא איננו יכולים לדעת כל הזמן הכל על כל האזרחים והאזרחיות, זה גם לא התפקיד שלנו. די שנדע שהם תמימים וקיימים, שהם נותנים בנו אמון – ושביום הדין ידעו לשים את הפתק הנכון במקום הנכון.
האזרחית ק. נתנה בי אמון, בכך לא היה לי ספק. אליי היא פנתה פה ושם עם פרטי מצוקות האזרחית מחוסרת האזרחות אניסה, האזרח-כאילו סאלם, שחיתות בעיירות פיתוח, ושנערוך מסע הסברה נגד הטרדה מינית במקומות עבודה, כמו שבהולנד – אני נשבע לכם שאצלנו במשרד אפילו לפני שבעים שנה לא היו דברים כאלה, גם הבטחתי אותה נאמנה… ועוד כהנה.
אני מניח שהעוזר שלי טיפל בכל כיאות.
2.
הכל זרם על מי מנוחות, אני בשלי, היא בשלה. נתתי בה אמון.
ויום אחד, מצאה מתי להתקשר – בעיצומה של מערכת בחירות גורלית, באמת גורלית לי כאזרח המדינה וכיו"ר מפלגה בטרם נפלה ונפלתי אתה.
לפחות ששים וחמש שנים עברו מאז. אני זוכר ודבר לא אשכח:
"שמע-נא, מי שהיו ילדים בתקופת השואה – לא ניצולי מחנות הריכוז, השורדים שטרם הגיע אז תורם להישלח… עדיין חיים בינינו רבבות אם לא מאות אלפים ואני עמם – כבר לא צעירים. נכים נפשית, פיזית, עניים ועשוקים מידי מדינת מִקֱלָטאֵל שעשתה הסכם שילומים בו התחייבה לדאוג לשורדי השואה – בתנאי שאלה לא יגישו בעצמם תביעה לגרמנים!
מדינת מִקֱלָטאֵל השתלטה על הכספים!מינתה עצמה קבלן משנה לגרמנים!הקימה משרד באגף של משרד האוצר!ואלה חוקרים כל תובע! תבוא, תבוא לבית הדין ותראה את מצעד העשוקים, בני שמונים המגיעים שעונים על מקלות ובכיסאות גלגלים, להסביר לשופט הקבוע שמסתחבק עם פרקליטת המדינה, להסביר ולבאר ולפרש ולפרוש את מר גורלם ברחבת המשפט, הכל כדי לבקש עוד כמה פירורים של אחוזי נכות שיגדילו באגורות את "גמלת הנכות לניצולי השואה"!
בוא וראה איך חוקרים נציגי האוצר בבית המשפט: אישה שנאנסה על ידי חיילים גרמנים נדרשה לומר מה היה צבע המדים של אותם חיילים, כי אם היו אלה מדי הלגיונרים המקומיים – לא מגיע לה, לא מוכרת כנכה ניצולת שואהֱ זה החוק במִקֱלָטאֵל! היא לא זכרה את צבע המדים של החיילים.
לא זכרה – ולא קיבלו את התביעה שלה!
כבר לא ערערה, כל כך נתערערה.
תבוא, תבוא לשמוע את פרקליטת מדינת מִקֱלָטאֵל אומרת בקלילות, את המשפט המצוי בפי מכחישי השואה, "הייתה מלחמה, אז כולם סבלו. במלחמה כולם סובלים."
חובה לתקן את החוק סוף סוף!הלא עכשיו יש חוק יסוד כבוד האדם וחירותו!עושקים את שורדי השואה!את נעשקי הילדות עושקים במדינת מִקֱלָטאֵל!"
3.
וכי לא ידעתי כל אלה?
אמרתי לה, וזה היה לפני ששים וחמש שנה, אני זוכר ודבר לא אשכח: "האמת, ק. יקרה, הלב של הציבור ושל הממשלה והפקידים כבר גס בשואה. ראי, עכשיו אני שקוע בבחירות. אני נותן לך מלת כבוד שלי, אני מתחייב בפנייך שמיד לאחר הבחירות אני מתגייס לכך בכל כולי. מלה שלי היא מלה."
4.
האמת, נתנה לי יותר מיום חסד אחד שלאחר הבחירות, יותר מתשעים.
אחר כך התקשרה. כתבה.
המזכירה קיבלה את ההודעות והמכתבים, העבירה אליי.
הייתי שקוע בעיצומו של משא ומתן עם משרד האוצר. שר חינוך יש לו אחריות גדולה לילדי מִקֱלָטאֵל. בדילמה הזו, שאני מגלה אותה בפניכם היום בלי כחל וסרק, הייתי צריך לערוך סלקציה בין הילדים החיים את ילדותם עמנו כאן, לבין הילדים שנעשקו מילדות שם. לא אנחנו לקחנו מהם את הילדות! הכל הגרמנים ימח-שמם!
אנחנו רק עשקנו את שילומיהם. אבל נתנו להם אוהלים, נתנו להם בתים ואדמות אתם-יודעים-של-מי. בנינו מדינת מקלט בדיוק לפי המגילה.
הייתי עסוק בפעילות הענפה, בטרדות המפלגה. יש גבול לעד איזה גיל ילדים אחראי שר חינוך, יש גבול לכמה אפשר לדרוש ולריב ולהסתכסך עם שר אוצר ופקידיו רבי הניסיון. ידעתי שישר יגידו לי, "בסדר, אתה מוכן לוותר על אחוזים מן התקציב שלך?!"
הם היו ילדים רק שלש ארבע שנים. גם זקנתם לא האריכה ימים.
יש גבול לכמות הכאב שֶלֵב אחד יכול להכיל. הגיעה השעה לומר בלי להסתכן בשום מחויבות כספית – נכון, אדוני שר האוצר, אמת? כולם אינם, לא כך?
פשוט, וידוי:
קולה מהדהד בראשי ובתוכי עד היום,
"יוסיניו, יוסיניו, אל תשכח מי אתה!"
הקול, האמון החם והמחבק שרק אזרחית תמימה מסוגלת לו כך, ואבד.
"יוסיניו, יוסיניו, אל תשכח מי אתה!"
גם אם היא לא עמנו באכסדרת האורחים המכובדים, היא כאן, מרעישה לי את הראש באותה צעקה.
די, שתשתוק כבר! עד מתי?!

היא לא מתייחסת לזיכרון הקיבוצי אלא לעושק ולצדקנות.
ביום שכתבתי את הרשימה יוסי שריד העלה באוב בכנסת את זכר אימו של ילד בן ארבע באושוויץ, הביא אותו בבגרותו בכנסת.
ואני העליתי באוב שיחה שלי עם יוסי שריד שנים אחדות קודם לכן.
היתר מסופר בסאטירה לעת עתה, בספר בעתיד המקווה.
תודה על האחולים. איך נודע לך על הכנס?
צריכה להודיע כאן. תודה שהזכרת לי.
הזיכרון הקיבוצי זקוק לדלק כדי להמשיך להתקיים ואם לא נעשה הכל כדי לא לשכוח אבוי לנו. אני יוצאת מאוד מעודדת, אם אפשר להתבטא כך, כשבכל שנה מתווספים סיפורים חדשים למלאי הקיים.
ברצוני להפנות אותך למאמר שמבטא גם את מה שאני חושבת על התייחסותו של שרון לזיכרון השואה, והדגש על לימוד השואה בתי הספר. מאמר של עופר שלח שפורסם ב-YNET
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3081580,00.html
יש בו גם לקח מעניין
בהזדמנות זו אאחל לך הצלחה בהופעתך בכנס האינטרנט במכללת ספיר – הלוואה ויכולתי להגיע ולשמוע את דברי המשתתפים במושב שלך
תודה קורינה על פוסט שנוגע