בית המשפט העליון עשה ולא עשה

neche. page8כן, ראיתי עוד אתמול, והוצפתי. למה ומדוע? מהו הזיכרון שעלה?
הייתי שם. בשנת 2000. לאחר שבעצמי עברתי במשך שנתיים תמימות – תרתי משמע – את כל הערכאות. אף עורך דין לא הסכים לקבל על עצמו תביעה בשמי נגד משרד האוצר והרשות לזכויות ניצולי השואה. אמרו ש״אין סיכוי. עובדה, כל עשרות השנים, חמישים כמעט בהן מנוצלי השואה מארצות הבלקן כגון רומניה לא הוכרו כניצולי שואה, לא הוכרה זכאותם לגמלה – בתואנה שעוצר ושאר הרעות אינם בגדר שלילת חירות.״

כל השנתיים האלה קראתי מאות פסיקות, למדתי ספרים, ויותר מכל חרטתי על לוח לבי את דברי נשיא בית המשפט של אז, אהרן ברק.
שאמר וחזר ואמר וכתב: ״חוקי היסוד הם מבט מחודש על החיים.״
אמירה זו חיזקה אותי. פניתי לעליון, ביקשתי רשות ערעור על דחייה שדחה בית המשפט המחוזי. שבית המשפט העליון יידרש סוף סוף לעושק מנוצלי השואה. (לא להבהל, כתבתי בנימוס).

והנה הגיע היום הגורלי. עליתי לירושלים. והתגלה ממש ברגע האחרון כי השופטת שאמורה הייתה לנהל את הדיון חלתה.
לאולם נכנס הנשיא, אהרן ברק.
העולם עצר את נשימתו.
אהרן ברק החזיק את התיק של בקשת הערער שלי, הניח כף יד על התיק הסגור ושאל מה יש לי לומר.
הוא הקשיב דקה או שתיים ואמר, שאין מה לערער. המלים המדוייקות רשומות בפסק הדין. אם אתבונן בו אזיל דמעות דם.

arachim copyבאוטובוס (הנהג שלי ושני שומרי הראש היו עסוקים בשמירה על מכון חשיפות אחר), באוטובוס, כל הדרך מירושלים לתל אביב דיברתי אל הנשיא במשפט אחד יחיד חוזר על עצמו: ״חוקי היסוד הם מבט מחודש על החיים.״

אבל ראה נא אורי משגב​ : חלפו שמונה שנים ובשנת 2008 העליון פסק שאכן סבלות יהדות רומניה, בולגריה, ארצות ערב, הם שלילת חירות.
סוף סוף, אחרי 56 (חמישים ושש) שנות עושק, זכו פליטת העם הרב שהיה, לפירורים מן הכספים שהמדינה עשקה, כספים שלו רק ניתנו בצדק וביושר, לו רק לא נמנע ונאסר ונחנקה הזכות לתבוע ישירות מגרמניה, אפשר אבי, ניצול מחנות עבודת הכפייה, היה מאריך חיים וימים וכמותו מאות אלפים שידעו עמנו עוני והשפלות.

אז נכון אורי משגב, הצדק איטי, מאחר לפגישות עמנו, אך לפעמים מגיע, אף כי מאוחר.
אז לא הפסדת אורי משגב, לא הפסדנו. הצדק בדרך אלינו. האם נמצא אותו, האם יימצא?

corinna by zipi