Hundertwasser, some Hilai

הונדרטוואסר, הילא״י: כרוניקה של כישלון מפואר

1. מתי הכל התחיל ?

עלים נשוריםלא זוכרת תאריך מדוייק.

לא ידעתי דבר על הונדרטוואסר. פתאום שמו נתגלה. אפשר היה זה ספר מספריו שצץ לנגד עיניי בחנות ספרים בניו יורק. או בתל אביב.

שלא כמו סיפור אהבה שמתחיל במבט ראשון ונותר צרוב בזיכרון לפרטי פרטיו – ההתחלה עלומה.

ראיתי תמונות של בית המגורים שהקים ועיצב בעיר וינה ומיד הרגשתי הקלה אדירה.

אני גרה בבית משותף, בעיר בה העירייה אסרה על בניין אחר, לא שלי, לצבוע את קירותיו בצבע תכלת. הרשו להם כפשרה שייצבעו פסים אחדים אבל רק מהקומה השנייה.

זה היה לפני כעשרים שנה, כיום העיר הלבנה מרשה לעצמה מעט עליצות. מה רק ללה״טבים מותר להיות צבעוניים? רוצים שיוויון.

מוקדם יותר, לפני כעשרים וחמש שנים, נועזתי להעמיד חלון פנורמי בחזית דירתי, כולו ברזל בלגי צבוע כחול.

שערורייה.

כתבתי בזמנו לשר וחכם בישראל, משפטן, שהשיב: ״בתים משותפים צריכים להיות אותו דבר.״

האיש גר בוילה מרחק זריקת אבן מביתי, מעוצבת לפי רוחו וטעמו, לגמרי לא זהה לשאר הבתים הפרטיים בסביבה.

ככה המשפטן הבין את מושג השיוויון: דין אחד לבתים המשותפים ודין אחר לבתים הפרטיים.

האיש בינתיים הלך לעולם שבו השיוויון מוחלט.

פתחתי את ספרו של הונרדוואסר – שם שתרגם משם משפחתו הסלאבי ומשמעו מאה מים – ומצאתי מים חיים: ״לכל אדם הזכות להוציא יד מחלון ביתו ולצייר על הקיר או לעטר כאוות נפשו.״

ועוד קראתי: ״לכל אדם יש שלושה סוגי עור: עור הגוף, עור הבגד, עור הבית שהוא גר בו, מבפנים ומבחוץ – ואלה משקפים את ייחודו.״

ב1984 ביקשתי שייבנה מקום לאמנים יוצרים, בית לכתוב, לצייר, לחבר מוסיקה – ללא דאגות, במשך תקופה של שבועות ועד שלושה חודשים – ובה בעת לתרום לקהילה בפעילות של תרבות וחינוך לדו קיום – מפגש בין קבוצות שונות: יהודים וערבים, מבוגרים וילדים, נשים וגברים. בנועם. בשלום.

רצית להקים כזה בית?

לא. רציתי שאחרים יעשו את העבודה. אני סופרת. יש לי רעיונות – זו התרומה שלי ואתם אנשי המעשה, תעשו!

כל מי שפניתי אליו, אגודת הסופרים, מפלגות ותנועות רודפות שלום, משרד התרבות, קרנות – כולם ענו כמו במקהלה, רעיון יפה, תעשי, למה לא.(תשברי לבד את הראש).

שאני אעשה? נדהמתי.

אמרתי, טוב, אקדיש לכך שנה אחת. אך ורק שנה אחת!

הקרן החדשה לישראל אמרה שצריך להקים עמותה.

מה זה ׳עמותה׳?

ב1984 היו מעט מאד עמותות של ממש בישראל. מירב אלה שנקראו עמותות הוקמו על ידי פוליטיקאים ואוהדיהם, במטרה לגייס כספים למלחמת הבחירות האישית.

ביקשתי משר מהשרים שיכתוב המלצה לקרנות. הוא ביקש את רשימת התורמים שאיתרתי, אימץ אותה לחיק קופתו – ויותר לא שמעתי ממנו.

הימים היו ימי החולצות הצהובות, אז תופעה מקוממת, הוצאו מחוץ לחוק. כיום הם בחבר מחוקקינו.

קיבלתי עליי בפשרה שאשפץ דירות אחדות בעיירה גלילית ונתחיל בפעילות.

פרס אהב את הפרויקט. שלח צ׳ק של מאתיים ש״ח!

המזכירה של ראש המועצה המקומית התפעמה, ״איך ראש הממשלה כותב!׳ ראו אותי חייל מגוייס!׳ ״

במנהל מקרקעי ישראל קיבלו הוראה ואיתרו מקום נרחב בין מעלות לתרשיחה, כולו עצים וקרקע פנוייה, ריקה מבתים.

הלחצים של הפוליטיקאים המקומיים אכולי האגו, הברוטאליות, ההטרדות המיניות בעיר ובכפר – על אלה יסופר במקום אחר. כעת דני בר מבקש שאכתוב על פרשת הונדרטואאסר.

קראתי בספרי האמן ואמרתי – זה האיש שיעצב את בית הילא״י. צבעוניות וייחוד ממלאים את הלב שמחה – מתאים לנו. הלוא ברור שיסכים, הוא יוצר, יהודי, בן לאם יהודיה, את צלקות הפשיזם ידע על בשר נעוריו בוינה של היטלר, הוא עשיר – כולו תרומה לעולם. בניו-זילאנד אסף אחד עשר אלף עצים מרחבי העולם למשמרת.

את עסקיו וענייניו ניהל ישראלי מסור שהיה לאיש סודו, לחבר בנפש.

קבעתי דרכו פגישה בוינה.

ha-ir 18 sept 03עמדתי לנסוע מניו יורק, שם התייסרתי במאמץ לגיוס תרומות לפרויקט הקטן – בתי הדירות במעלות ובמצפה רמון, בהן, על פני אחת-עשרה שנים, התארחו מעל לארבע מאות יוצרים ויוצרות מישראל ומארצות אחרות וקויימו מעל לחמש מאות סדנאות, ארועים ומפגשים בין מגוון אוכלוסיות.

ערב הנסיעה יצאתי לסידורים אחרונים. לא מכירה את איתני הטבע בניו יורק, יצאתי בגשם. רוח גדולה באה מן הים והפילה אותי. עצם הכתף נשברה.

באתי לוינה, יד אחת רתוקה למתלה, השניה גוררת מזוודה – ובפגישה מצאתי עצמי מול מנהל העסקים. הפגישה התקיימה בבית הקפה שבבניין הונדרטוואסר. המקום המה א/נשים ורעשים. כולם עישנו, מה שמאד הטריד את ראותיי. יורם הראל, מנהל עסקיו של האמן, אמר שאכן, צריך לאסור עישון. בחביבות אמר, הפגישה עם הונדרטוואסר תתקיים כאשר הפרויקט יגיע לביצוע.

לא יודעת עד היום אם סיפר להונדרטוואסר על הפרויקט.

לאחר התכתבויות ופגישות ופאקסים וטלפונים, האיש שלח תשובה: הונרטוואסר תורם את היצירה. העבודה על הכנת התוכניות הפיזיות עולה רבע מליון דולר. זה עליכם.

א/נשים טובים/ות התגייסו: דני בר, דני צ׳מנסקי, נידדא חורי. בחיפה, ראש העיר מצא לנכון לזמן אסיפת עם של כל ציירי עולמו. שדווקא חשבו שאין להונדרטוואסר מקום אצלנו, יש מספיק אמנים מקומיים.

עיריות ומועצות מקומיות דנו, התדיינו, התפלפלו – עד שחלפה שנה והונדרטוואסר מת פתאום.

בין לבין מצאתי את עצמי בבית חולים, תחת אזהרה: לא עוד התרוצצויות ומאבקים. כמעט ארוע לבבי.

סוף דבר

במקום המרחב שיועד להילא״י חילקה המועצה המקומית מגרשים בזיל הזול לתושבים, זמן מה לפני או אחרי בחירות.

ראש עיריית חיפה הבריז, ראש עיריית תל אביב נפנה למלחמת בחירות בה נפל ונעלם.

05נפניתי לספריי. מזה עשור, מאז שהוצאתי את ספרי השמיני, עובדת על השלמת התשיעי, בין הפסקת כאב אחת לשניה.  כתבי היד שהצטברו מרמזים שעדיין צריכה רק מאתיים ושבעים שנה כדי להשלימם. 

את המושלמים מעלה אחד אחד לאמאזון ול-goodreads בעברית ובתרגום לשפות אחדות .

כתב היד של ספר הילא״י מחכה בתור ומספרו שנים עשר.

corinna by zipi copy