לחכמים השואלים, ״למה הן נזכרו עכשיו?״ הרי אתם כשואלים זאת ניצול/ת שואה

imagesהנה הדיון שהתנהל על מי סמבטיון בפייסבוק:

תום: לא מהאנלוגיות הכי מוצלחות שלך.

נורית: וואללה, צודקת.

ישורון: למה הזילזול בשואה? ולא, אינני מזלזל בכבודן של נשים.

עופרה: לא הבנתי מה הקשר לניצולי שואה. למי בדיוק היו צריכים לפנות או לבוא בתלונות?

קורינה: אני בטוחה שאם תעמיקי לקרוא בתגובות, שלי ושל אחרים, תביני גם תביני  

           ולא תמצאי מקום לבוא בתלונות או להכנע לטאבו שהמשתיקים כופים לטובתם.

ישורון: זו דרכי להסביר שההשוואה אינה במקומה .הטרדה מינית ואונס אכן מעשים קשים לא ראויים                  

           אך לערבבם עם השואה לדעתי טעם לפגם.

קורינה: האם תגובתך אינה נובעת מהטאבו המונצח ש׳אין להשוות׳. ההשוואה היא לטראומה. פגיעה

           מינית ידועה לכל מי שניפגעה כרצח הנפש. לצערי, חוויתי את שתי הטראומות. מי שלא היה

           במקום הזה פסול לעדות. מי שהייתה ועדיין מקופדת, זקוקה לכל מלת תמיכה חושפת תובנות.

תום:  מצטער לא מסכים איתך ולא מטעמי קדושת השואה. עם כל הצער שבדבר לא, הטרדה מינית אינה שקולה לרצח עם. הטראומה על ש"הציעו לך הצעה מגונה" לפני 25 שנה (תלונתה של קוטלר נגד גלעדי) או שצבטו בישבנך (התלונה כנגד הופמן) או שדיברו אלייך בבוטות אינה שקולה לטראומה של רצח משפחתך אל מול עינייך, או לטראומה של שנות רעב וחולי בגטו ומחנה ריכוז.  בעצם דברייך את פוגעת במטרתך, במקום להתמקד בנושא ולדון בו את מטיחה האשמות במי שמעז להעלות שאלה לדיון. זה רק מרחיק אנשים מלדבר על הנושא.    

  כן, מותר לשאול מישהי שמתלוננת אחרי 54 שנה ו9 שנים אחרי שהאדם מת – למה עכשיו נזכרת? מותר לשאול את כל כוכבות הוליווד איפה הן היו 30 שנה ולמה לא אמרו דבר עד שהסיפור התפוצץ בלעדיהןאגב, אם אני יודע שמישהו רוצח אנשים ואני לא מדווח על זה אז אפשר לשפוט אותי על שיתןף פעולה או סיוע לרצח. אם 30 שנה ידעו כל מיני דברים על כל מיני אנשים ולא אמרו לאף אחד ונתנו שזה יקרה למישהי אחרת – אין פה אחריות?

קורינה: תום, העלית נושאים אחדים, נתחיל מהסוף. אם אתה יודע שמישהו פשע כלפי אחר, ודאי שאתה מחוייב לדווח וזאת גם כשמדובר בפגיעה מינית. כמה א/נשים עשו זאת אף כי ידעו גם ידעו על הפגיעה במתלוננות ולא פעם גם היו עדים לה? על אחת כמה וכמה שהנפגעת עצמה, מוכת הלם אמיתי, צריכה לגייס את כל כוחות הנפש להתמודדות עם הפגיעה ועם הידיעה של המחיר אשר תשלם היא ולא הפוגע, על אחת כמה וכמה שהיא לרוב, מבליעה, אוכלת לעצמה את הלב בשתיקה. ואני נוגעת כאן רק במעט שבמעט.

לא תום, לא עכשיו נזכרו, עכשיו רק מצאו את הכוח לצאת קבל עם ועדה. וראה איזה מחיר אפילו ב-2017 הן משלמות, וראה איך לא מעטים רעי הלב שמתנפלים על הנפגעת ומתגייסים להגן על הפוגע. צריך עוצמות נפש כדי להזדהות עם מי שאיננו אתה, במיוחד כשאתה גבר והנפגעת, נו היא בסך הכל אישה.
באשר להאשמות, על מי ועל מה בדיוק טפלתי האשמות, תום? איפה בדבריי קראת האשמות? כל זמן שהתקשורת היא לגופו של עניין – כל שאלה רצוייה. וכל תשובה לה, כל עוד היא לגופו של עניין, צריך להקשיב בהקשבה מלאה, לדברים הנאמרים, לא למה שאתה מרגיש כמו מכוון כלפיך כי דבר אינו מכוון כלפיך אישית או כלפי מי שהעלה שאלה.
הפער שבין נשים (שהן הרוב הנפגע) לבין גברים פוגעים הוא בכך שהם לא מודעים לעובדה שמדובר בפשע הגורם לטראומה לכל החיים. כתבתי על כך רבות בספריי למבוגרים/ות, מ׳כעין תשובה ועבור לדפים ורודים, סודות, נופי הנפש, בארץ לא ידעתי, הופכת עולמות – כמו גם בספרי שבכתובים ובאלה שבכתבי יד וממתינים.
היה משורר ששאל, ״איך זה להיות אישה?״ הוא לפחות רצה לדעת. ובכן עובדה: כך זה להיות אישה, להתהלך כאסירת טראומה כל החיים ועם החובה שהחברה כופה – לשתוק. מי שחי/ה כאן עם קום המדינה, בין כניצולת שואה ובין כישראלי משתיק ניצולי שואה, יודע בדיוק על מה אני מדברת. לכן לקח שנים רביות עד שניצולי שואה יצאו מן השתיקה, אם לא לקחו אותה אל קברם כאן, לכן לוקח שנים רבות עד שאישה קמה לזעוק את החרפה, לרוב כשכבר אין לה מה להפסיד, לרוב כשאפס כוחה וכוחות הנפש. מי ששואל, למה עכשיו נזכרו, ייזכר נא בניצולי השואה.
ההבדל היחיד הוא שעל הטראומה שחווינו בשואה אין תאריך השתקה.
תום: רק שלא יצטייר שאני תומך או לא מכיר בחומרת הטרדות מיניות, על זה שזה פסול ובזוי אין ויכוח או עוררין.
מוטי: מה קשור אסור לנו להשוות בשום דבר הכשור לשואה.
קורינה: לך אסור. לי מותר. וכשר. וקשור. קרא והעמק לקרוא.
דב: במיקרה הזה אני לא מבין איך בכלל מתקבלת תלונה ואיך היא כשרה
לאחר זמן ממושך
יש תעוד כל שהוא ?
או הזיכרון בלבד דבר הלא מקובל בבית דין.
קורינה: דב, יש פשעים שמתבצעים בלא עדים, ועדיין אלו פשעים. בית המשפט, כשזה מגיע לבית המשפט, בוחן במבט שיפוטי את האמינות. לולי כך מעטים מבין האנסים והפוגעים היו מובאים למשפט ויכלו להמשיך במעלליהם בלא חת.
דב: אינני מזלזל באף נתקפת כל מה אמרתי וציינתי בעברות אחרות אם אין מסודר מכל סוג שהוא רק על סמך זכרון בית המשפט לא מקבל את זה ברצינות.
שלמה: די עם שואה לא יותר.
קורינה: שלמה, קרא: לא שואה אלא ניצולי שואה. בני אדם שבהגיעם לארץ המקלט מצאו אקלים של השתקה. יש שנפתחו ופרצו ברבות השנים ויש שלקחו את הטראומה עמם לקברם בארץ שלקלוט לא השכילה. תרתי משמע.
מרדכי: שלמה גור, מה שאתה לא מבין כנראה שאי אפשר להסביר לך. בתור דור שני לניצולי שואה, אבי עדיין בין החיים, השואה אף פעם לא נגמרת ולא תיגמר כל חיי. כל ניצול וטראומות השואה שלו כל ימי חייו. אף פעם לא די עם השואה. לא נעים לך לשמוע, תסתגר בד׳ אמותיך ותתעלם.
בתיה: מורדכי אולי אתה לא מבין מה שלמה התכוון….כולנו דור שני לניצולי שואה וגיהנום ואנחנו מכירים ולא שוכחים לרגע ולכן עדיף לא להשוות שום דבר לזה……ולזה הוא התכוון.
קורינה: בתיה, חבל שאת מתמידה בטעותך ועשוייה להטעות. קראי היטב. ההשוואה היא לנשיאת טראומה. גם אם לא התנסית אישית לא בטראומת שהשואה גרמה ולא בטראומות שפגיעה נפשעת בנשים שכביכול מינית אך היא כולה אלימות – גם אם לא חווית אישית וישירות, נסי להעמיק רגש ומחשבה ותביני.
שרה: מה קשור לניצולי שואה? איזה חוסר רגישות איך אפשר בכלל להשוות ! למה הזילות הזו בשואה חוסר כבוד ופגיעה בניצולים ובבני משפחתם.
קורינה: אם תקראי את דבריי שרה, תביני. אגב, את מדברת אל ניצולת שואה, מה שודאי לא ידעת אחרת היית נוהגת בכבוד, ברגישות וכו׳. הקשיבי טוב: החיים בתקופת השואה היו טראומה לכל מי שזכה לכך ואני ביניהם/ן, – טראומה המוכרת לי על בשרי ועל נפשי. ברור?
החיים כנערה ואישה בישראל שבה אחת מכל אחת היא נפגעת פשעי מין הם טראומה, המוכרת לי על בשרי ועל נפשי.
טראומה היא טראומה. חורכת נפש וגוף שורדיה. כשם שאין להשתיק ניצולי שואה – מה שאגב קיים את האקלים הישראלי עשרות שנים וכיום היחידים שלא מבינים זאת הם ברברים קטני מצח פה ושם – כך אין להשתיק נשים, אין לשאול מה פתאום נזכרו.
שני הנושאים אגב הם בלב ספריי מן הראשון ועד לתשיעי שאני כעת משלימה את כתיבתו. אז אל תמהרי להגן עליי, רחמנא ליצלן.
עירית: לא הבנתי מה הקשר?
קורינה: לכי לדף שלי, שימי לב, בשני המקרים מדובר בניצולי טראומה ובשני המקרים החברה הגיבה בהשתקה ועדיין יש מי שכך מנסה לסתום פיות.
עירית: הלכתי לדף שלך. לא מסכימה איתך בכלל. ההשוואה אינה במקום.
קורינה: מהר מדי הלכת בריצה השבת, קחי שעה ושנים לחשוב ולחוות מהותה של טראומה ומהות ההשתקה שחברה כופה על הנפגעים ממנה. עבר זמנה בטל קרבנה שירדו כמו לא מעט שורדי שואה עם כאבם המושתק אלי קבר. לא עוד ואל תתני לכך יד כי בנפשנו הדבר, כיחידות וכחברה שאמורה להיות אנושית והוי כמה שהיא מתרחקת מכך כל יום ושעה. חיי בטוב.
שרגא: האם מי שמתקשה להבין את קורינה לא יודע שהיתה בישראל במשך שנים ארוכות השתקה של קורבנות השואה?
לדוגמא אני יליד 1947 ורבים מחבריי וחברותיי היו מה שנקרא דור שני, אבל היתה בושה לדבר על זה. למשל בזמן משפט אייכמן זה פשוט לא היה משהו שדיברו עליו בבית הספר למרות שפעם אחת אילצו אותנו להקשיב לשידור ישיר מהמשפט. המורה לא שאלה אם יש כאן מישהו שהוא בן לניצולים.
corinna by zipi copy
האמת חייבת להיאמר.