e5551e255c5faaa557f48fa061f973f3עכשיו, אבל ממש הרגע, עלתה מחשבה להודיע לנתן שחם, לפני שיהיה מאוחר מדי כי כולם פה מתים כמו זבובים, אי אפשר לעצור בעדם:
החלף דיסקט, נתן שחם, החלף דיסקט.
 
למי שלא יודע/ת, נתן שחם כותב פרוזה משנותיה הראשונות של המדינה.
מה הייתה הפרוזה שכתבו אז והיא גם כיום זרם די מרכזי בספרות הישראלית?
פרוזה של סיפורי מסביב למדורה. סיפורי דוגרי.
אנחנו צברים. אם שמלה, כי אז שמלת בטון ומלט.
 
מי שלא כותב כמונו, אינו כותב ספרות. מה זה הליריות הזו פתאום. אם שירה, אז סדרו את השורות כמו בשירה, נקדו נכון וזהו.
 
כדי כך זה הצליח עד שכיום רואים זאת גם בשירה, בלהיפך. לוקחים מלים, מנקדים אותן, מסדרים אותן שורות שורות עם שביל באמצע, צובעים בלבן את אבני הדרך – והרי לך ספר שירה למהדרין.
 
באותה תקופה הייתה השפעה אדירה לספרות שיצאה רשמית מחדרי הברזל של ברית המועצות.
 
לימים נתן יונתן היה לעורך הראשי ולמנהל – אם איני טועה – של ספרית פועלים.
לעורך הפרוזה מונה נתן שחם.
הם קיבלו את כתב היד של ‘דפים ורודים’.
 
‘דפים ורודים' ראה אור ב-1987, כשדעתי הייתה מוסחת וטרודה בהילא’י – מושבות האמנים ושהקמתי וקיימתי אחת עשרה שנים בגליל ובנגב.
שלחו את הספר לעיתונות ולא/נשים שמכבדת, ביניהם א.ב. יהושע שהשיב במכתב אליי – אותו היח”צנית ההינה לפתוח ולבסוף לעביר לממוענת: “הוא אוהב מאד את הספר שלך!"
 
‘דפים ורודים’ לא ראה אור בספרית פועלים, אלא בזב”ם.
מספרית פועלים קיבלתי מכתב מצורף לכתב היד, “אולי את צריכה לכתוב שירה."
 
את נתן שחם הכרתי מביקוריו אצל שלונסקי בספרית פועלים.
שלונסקי עבד ארבע שעות, משמונה בבוקר ועד שתים עשרה בצהריים, ועשה עבודה של שלושה: ערך ספרי שירה, ערך ספרי פרוזה וערך את רבעון ‘אורלוגין’ הנודע.
 
כעבור שנים אחדות פגשתי את נתן שחם בקיבוץ בית אלפא. תקופה קצרה שהיתי שם במחנה נח’ל. התפקיד שכפו עליי ב’גרעין’ היה ‘סדרנית עבודה’. משמע, הייתי צריכה להתייצב כל ערב אצל סדרן העבודה של הקיבוץ ולנסות לענות על משאלות החברים – מעשה סיזיפי חסר כל סיכוי להצלחה.
 
אני רציתי לעבוד בפלחה. על טרקטור.
רק העזתי להעלות זאת בזהירות על שפתיי ומיד שמעתי את נתן שחם פורץ בצחוק לעגני.
לעבוד בפלחה, על טרקטור, היה חסד שהוענק רק לגברים.
 
בתום לב התפלאתי. זכרתי שבאחד מספריו סיפר האיש על בחורה פלמ”חניקית שבאה בלילה לאוהל גבר, לדבוק בו, מיוזמתה. לגמרי מיוזמתה.
דבקו מאד בפמיניזם כאשר כתבו ספרים של דור הפלמ”ח.
 
לימים הגיע לביתי מי שהיה מנ”כל פרס הספרות של מפעל הפיס, מטעם עצמו: "יוסי שריד אמר לי שלא אבוא אלייך”.
בא כדי לשאול את השאלה הדוגרית-צברית (היה עולה מברית המועצות שהשתלב יפה), “למה אף הוצאה לא רוצה להוציא לאור את ספרייך?"
עברו ימים וחודשים עברו והתקשורת הוציאה לאור נסתרות.
יו”ר ועדת הפרס באותה שנה, יוסי שריד – ואותו מנ”כל – היו ללא מקובלים.
אבל במקומותינו הפרוזה עדיין דבוקה למדורת השבט.
 
ורבים, ורבות עד מאד המתרבים המלמדים והמלומדים והמכללות והאוניברסיטאות שמעניקות תארים בענף מייצר הכנסה פה ושם:
סדנאות למכונה ‘ספרות יוצרת’.
 
בעוד קוראי הספרים מתמעטים – וברשתות סטימצקי מוכרים משחקים וצרכי כתיבה.
הגיעה השעה לסדנה אחרת, של קריאה יוצרת.
מוכנים/ות?
corinna by zipi