זכרונות שלא אני המצאתי

ביאדו ליד המחשב 1אתמול כל הלילה – תוך עבודתי על הספר התשיעי – קראתי בספר מחדד זיכרון: “גירוש קפריסין 1946 – 1949,” מאת דוד שערי.

הייתי שם חלק מהתקופה הזאת, מראשון לינואר 1948 ועד ל-7 ביולי 1948. שישה חודשים ושבוע. מרחוק, הזמן ההוא נראה כהרף עין. בשעתו הכיל נצח בלתי נסבל. היינו כלואים/עצורים במחנות שהוקפו בגדרות תיל. מגדלי שמירה סביב, עליהם ניצבו דרך קבע חיילים של צבא הוד מלכותה. במשמרת הלילה פנסים חזקים בלשו במחנה ועל הים, שמא יהין מישהו לזחול מתחת לתיל ולהמלט בשחייה.

הייתי בת שתים עשרה כבת תשע. לאוכל היה טעם של חול. אבקת ביצים, אבקת חלב. פירות וירקות לא גדלו בחולות. אפילו ירקות לא גדלו שם. שניים שלושה אקליפטוסים הצלו בפינה שהותירה זכר חווייה טראומטית. לא יחידה.

היינו משפחה. לפי דוד שערי, נמנינו על המסכנים, שכן לא חברנו לאחד ה’קיבוצים’, להם היו חדר אוכל ומזון ראוי.
בשתי אניות , “הפאנים”, הגענו. מעל לחמישה עשר אלף פליטי רומניה ובולגריה. ביאכטות ודאי לא מקיאים. על מדפי הלינה לא ניתן לשבת בגו זקוף. למדתי להזדהות עם סרדינים.
אמי, שהייתה בחודש החמישי להריונה, נלקחה למרפאת האנייה. הפילה.

במחנות מצאנו את מעמד הוותיקים. “הפולנים.” בניגוד לנאמר בספר – עוינות עזה חייצה בין האחרונים לבין ה’רומנים’. שהיו, בידוע, דור שלישי ליהודים מפולין שנמלטו מפני הפוגרומים אל רומניה של סוף המאה התשע-עשרה.
כמו בבושקה רוסית התחבאה בתוך עוינות זו, עוינות נוספת: “ביחסים התקינים בין התנועות היה חריג אחד: היחסים עם חברי בית”ר. החשדנות ההדדית הביאה להתבדלותם של חברי בית”ר. .. נורמות של התנהגות שהיו זרות ל’ארץ ישראל העובדת’ – כגון תהלוכות והפגנות במדים, שעוררו אסוציאציות בלתי נעימות – יצרו מתח מתמיד. ביוני 1947 הגיעו הדברים לידי אלימות וילדים מספר אף נפצעו. בריתחת המאורעות אפילו הושמעה הסיסמא, “להכות בפאשיסטים”.

תחת שמיים שרק יריעת אוהל חייצה בינינו ובינם כמו ביני לעולם הקטן של המחנה, העולם אשר במשך שישה חודשים צומצם ונפתח כך – שם חשתי בכל אלה מן הרחשים, המבטים, חצאי העפעוף. העולם, על כל זרותו, לא היה רחוק מן העולם לתוכו הזדקנתי בגיל חמש עם פרוץ השיטנה.
כדי להרגיש עם, צריך אויב. אין מגבש יותר מאויב משותף. בקפריסין היה צריך לגייס את האויב מבין שורותינו.

כך עשו וראיתי.

corinna by zipi