מקרה בילד צורח, אפילו שהוא כבר כמעט בן שבעים.

הסיפור מתאים יותר לערב יום הכיפורים מאשר לערב שבת

אני גרה באותו בניין כבר  – כמה שנים מאז 1966? וואי, בדיוק חמישים שנה! איך שהזמן נוזל מתרוצץ בקפיצות כספית.

לגור באותו בנין חמישים שנה, דומה לחיים בתוך ספר בהמשכים, כמו אלה שפעם היו מופיעים בעיתונות, להכניס אותך למתח, שתרוצי לקנות את המשכיו מדי שבוע.

אלא שכאן, לא פעם את/ה דווקא רוצה לסגור את הספר ולהעביר את דפיו הרופפים מתפרקים לפח האשפה. לחיות בין דפי אגמים ויערות שלווה.

ב’החי על המת’ של אהרן מגד – כבר ציטטתי משפט צרוב בלתי נשכח ממנו – אומרת אישה: "פעם היו בארץ מעט א/נשים והרבה טיפוסים. כיום יש הרבה אנשים ומעט טיפוסים."

אמת? כלל לא. בואי לבקר בבניין מגוריי, בכל בניין בארץ. כל דייר טיפוס.

ככל שחולפות השנים ונאגרים העשורים, כך מתרוממים מתוך סלע קיומם קמטים טיפוסיים לזה ולזאת.

בבניין שלי יש בעל דירה צווחן.

לא צנחן אלא צווחן. יש הבדל.

הצווחן, כשהיה ילד, בן חודש או שבעה חודשים ואף שבע שנים ויותר – כשרצה משהו, צרח וצווח.

אומרת אימו: "נתנו לו מה שביקש, העיקר שיפסיק לצרוח."

סוף סוף התחתן. האם נשמה לרווחה.

העבירה את המעמסה לחיק הכלה. נקרא לה שושנה.

והכלה, צעירה לא מורגלת בכאלה, בביתה היו אחיה נעימים, מנומסים בשיחם, וכך הוריהם. טיפחו גינה.

בהתקפת הצווחות הראשונה, השושנה התקמלה.

בפעם העשירית, ירדה אל ביתי השקט. “מה לעשות?"

יש לו גם מעלות, אמרה, הנה הוא מצליח בעבודה שלו. הגיע לדרגה של סגן פקיד בסניף זוטר!

הוא לא שובר יד ורגל לילדים.  רק צורח עליהם, “תשתוק או שאשבור לך יד או רגל!"

לא אלים פיזית, היא אומרת. כן, היא יודעת שאלימות מילולית מזיקה באותה מידה ואולי אף יותר.

נשארה איתו. מיום ליום גדלו והתקשחו החוחים. על פניה חרוטים ציפורני צרחות.

חמישים שנה לא יורדים כמו מים ניגרים מן הזרוע.

נספגים. בלי שתרגישי את הופכת להעתק מתנוול. המצפון, המחשבה העצמאית, נמחקים.

הנה עמדנו בשיפוצים ושוש מיד המליצה, נלחמה כלביאה שניקח דווקא פועל זה ולא אחר, אספה כספים ולא נראה ביניהם סימן לחלקה בתשלומים: “שילמתי במזומן, לא בצ’קים!”

החתימה את השכנים מתחתה ומעליה על חוזה.

השכנה ז”ל, נקרא לה יוספה, ביקשה שאומר לה את דעתי. שמעה וחזרה אחרי רגעים אחדים, צוהלת: “ביקשתי שתראה לי לרגע את החוזה שחתמתי עליו וקרעתי אותו לעיניה!"

סיפור חוזר עד דכא. כשמן הבית נשמעים צווחות, “אז מה אם האחים שלך לא צועקים, מי הם האחים שלך בכלל, פועלים דפוקים!"

אגב יוספה, היא מבעלה לא מתגרשת.

“לא רוצה לאבד את הבית. תראי את חיימקה שלי, תראי איך הוא נראה, הרבה לא יחזיק מעמד."

לא חלף הרבה זמן ויוספה מתה ראשונה.

לפני עשר או עשרים שנה שוש נכנסת אליי.

בוחנת את ביתי אמרה, “יום אחד גם אני אחיה כמוך."

“תכתבי ספרים? תקימי עמותה? לא? אז איך כמוני?"

“כמוך."

בפברואר השנה באה להודיע שצריך להטמין שנאי המחובר לקיר הדירה שלה. סכנת סרטן. שאשלם.

“אל תטרפדי אותי! כולם כבר שילמו. למה את מעכבת?"

“אני לא עדר. תני לבדוק. יש כאן שלוש דירות של ניצולות שואה, והיתר – כמעט כולם פנסיונרים. אברר מה הזכויות שלנו."

כתבתי ללשכת השר במשרד לאיכות הסביבה ולאחדים נוספים.

באו – באמת ראויים להערכה – מהר מאד הגיע מהנדס, בדק והודיע, “לא שנאי. רק כבל. ואין בכלל קרינה אלקטרומגנטית."

חברת החשמל אישרה גם היא. מהנדס שלה היה במקום, אמר לשוש מלכתחילה, במפורש.

הודעתי לשכנים המבוהלים שאין סכנה, אין שנאי, אין קרינה מסרטנת מאותו כבל.

שוש ירדה לשורת ביצורים פנימית: “אני רוצה להטמין את הכבל כי אני רוצה לבנות הרחבה לדירה שלי."

חברת החשמל עונה לי שלעת בנייה האחריות להטמנה היא על הקבלן, הוא עומד מול חברת החשמל, לא אנחנו.

שוש יורדת לשורת ביצורים חדשה: “אני לא בונה. רוצה להוריד את הכבל."

חוזרת משיחת טלפון נוספת עם מהנדס חברת החשמל, אני מעבירה לה מסר: "אם בעתיד תרצי כן לבנות והתוואי של ההטמנה יפריע, נצטרך לשלם בשנית על העתקת ההטמנה. את מוכנה לחתום שבמקרה כזה תשאי את בלבד בהוצאות?"
"למה אני לבד, גם השכנים מעליי ומתחתיי. הם רוצים."
“לא, הם לא רוצים."
נרתעת. משתתקת.

מוכנה לחתום. שאני אכתוב את נוסח התצהיר.

אני נוסעת במוניות על חשבוני, בחמסינים, התייעצויות עם עורכי דין, לילות כתיבה וניסוח, אני מגישה לה את כתב התצהיר, שתחתום עליו בפני עורך דין.

“תשקלי טוב, את עלולה לעמוד בפני הוצאה ענקית ועגמת נפש. אולי עדיף שתחכי עד לזמן הבנייה?"

שוש לא חותמת, שותקת.

אפילוג

1157738_10151700011423305_192203531_nלא עוברים ימים אחדים והנה, בחדר הכניסה לבנין, פינת חן על רהיטיה נעלמת.

שולחן ירוק קטן ועציצים. העמדתי לנוי ולחן לצד שולחן קטן ששוש הניחה ושיבחתי.

מי זרק את השולחן הירוק אל המדריגות למקלט?

השולחן עומד כמקרטע ברגליו באוויר, כמו הרהיטים שחיילים פשיסטים זרקו לנו מן הבית שבעים שנה מוקדם יותר – ולא נשכחים, כמו הרהיטים שהפכו גנבים פורצים  לדירתי לפני שלוש שנים ומאז הלב מדמם.

מי הפשיסט הפעם? (זהירות, אסור להגיד ‘נאצי’!)

מי העלים את העציצים? ודאי איזה פושע קטן משועמם.

שלוש פעמים אני מעלה את השולחן למקומו, מניחה עציצים פורחים חדשים – והחוליגן המודרני בשלו.

כזאת אירע לי לפני כארבעים שנה, עד שגיליתי את הילדות מבית הספר שכן, דתי!

באתי לכיתה שלהן וביקשתי רשות מן המורה שאדבר אליהן. סיפרתי להן על מחזור החיים של פרח, ואיך בזיעת אפיים ובאהבה מגדלים אותו.

המורה הייתה בשמיים (sic). למחרת הגיעה אליי משלחת בנות עם זר ענק, לסליחה.

עכשיו, מישהו מוציא את תסכוליו על הרהיט המסכן, שעומד בכל ההתעללות בגבורה.

בפעם הרביעית, בדיוק כשאני בחדר המדריגות, נכנס פורץ הצווחן וממש לא מציע לעזור בהעלאת השולחן מן השאול. קולו רם מקול זמר אופרה, מגיע עד קצה ארץ. "השולחן הזה לא יישאר כאן! השולחן הזה לא יעמוד שם!" צורח תוך עליה במדריגות – הוא בכושר – ועד טריקת הדלת מאחוריו.

מה הוא רץ, הרי לא ארדוף אחריו. לא רבה עם ילדים צווחים שאוט אוט אוט יהיו בני שבעים. הם לתקן את דרכיהם יתקנו רק אם ירגישו צורך בלתי נשלט לכך. יש מחנך טוב יותר מן הארנק?

ביום ראשון אוציא מכתב לוועדות הכנסת וללובי למען ניצולי השואה, בהצעת חקיקה שתטיל קנס כספי ועונש כבד על המהינים לנהוג באלימות מכל סוג כלפי גדולים מהם בשנים/ניצולי שואה.

והעציץ, והשולחן הירוק, מה שלומם?

תודה, יהיה טוב. עכשיו או ביום הכיפורים הבא.

והצווחן האלים, הברוטלי – מה דומה החן שלו לחן  אותם חברי כנסת שצורחים להשתיק מי שדעתו אינה דעתם.

הצרחן – בשכונה או בכנסת – עד מתי הוא עוד יהיה בינינו בלא בדל בושה?

corinna by zipi copy

 

מתוך “היה בית” ספרי העשירי, שבכתובים. © כל הזכויות שמורות לקורינה הסופרת