מקרה שרודף אותי

בכל  עיסוקיי, האירוע המדובר לא נותן להתרכז. אין ברירה, צריך לספר אותו.

בוקר יום שישי

מפגש א/נשים משתפי אהבה: טבע, צמחים, גינון.

קבוצה בפייסבוק שבקרוב יגדל מספר חבריה לכדי מספר אזרחי ישראל.

אף כי הדבר נשמע כהגזמה – אין לי ספק בכך.

בקבוצה כולם משתפים/ות אוצרות ברוחב לב שלא תמצא בממשלות: ידיעה, דעה, נסיון, תובנות, תמיכה הדדית וכמובן גם שתילים וזרעים.
הלכנו יחד למשתלה שמגדלת צמח נדיר.

אפילו שנאמר לא להביא כיבוד הפעם – הביאו גם הביאו. התענוג בקבוצה הזאת, אולי כך גם בנוספות, שהמפגש אינו וירטואלי אלא שיח מחוייך בין ידידים וידידות. בנועם – רוב הזמן.

נאספים בחצר ביתם של בעלי משתלה, במושב ששגעונות התאווה לבצע כמו פסחו עליו. מושב אמיתי, של א/נשי עמל. האוזניים נושמות לרווחה, כשניתן לשמוע את הציפורים והדבורים.

אם כן, מה הרעיש?

מקרה ראשון: הצל.
imagesבעל המשתלה מתישב על הכיסא שהועידו לו ואומר לחברנו בתלונה מחוייכת: "הושבת אותי בשמש – ואתם יושבים בצל."
במקרה כזה, תמיד, ממש תמיד, אקום ואתחיל לארגן: שב על הכיסא שלי, חבר’ה תתקרבו ונהיה כולנו בצל.

ואני  – לא מאמינה למה שאני רואה על צג לבי והמחשב – אני שותקת מול האיש הבהיר, שמאדים כחצי שעה בשמש תוך שהוא מנסה למסור לנו את הידע שלו בגידול אותו צמח מופלא.

אל תאמרו, נו, איכר. צריך להיות רגיל ומורגל בשמש.

לא כך.  עבודתו בחממה מוצלת.
איש לא קם. והעצוב מכל – הוא לא קם להזיז את הכיסא שלו לצל.

מקרה שני: כשרון ההקשבה.

המארח מודיע שזו לו הפעם הראשונה שהוא מדבר בפני קהל על עבודתו, פעם ראשונה שהוא מדבר בפני קהל בכלל.1897797_591387924275378_670768001_n

הוא פותח בדברים ותוך זמן קצר קופצים לו בקריאות ובשאלות לתוך מחצית המשפט. הוא עונה לשאלה – וקופצים לו בחצי המשפט השני.

ההפרעות האלה – 'קריאות ביניים' היא הגדרה עדינה מדי להם – מתפרצות מפי אחת או שלושה, רוב הקהל, מעל לעשרים איש, לא קופצים.

אבל ברגע שמישהו או מישהי קוטע/ת את דבריו של המרצה, מיד כמו לשמע קריאה לדגל, באים ומצטרפים נוספים, עם דעה וידע משלהם.

עד לשלב המחץ כשהקבוצה שהתיישבה מול אדם הנכון לחלוק את זמנו היקר ולשתף עמנו את הידע שלו – קבוצת א/נשים מיושבים בדעתם, בני ובנות גילאים שונים, רבי נסיון וחוכמה – הקבוצה מתפרדת להיאחזויות של שניים-שלושה מתווכחים בקולות עזים.

לקרוא “אני לא שומעת כלום!” מהסה את הקבוצה לרגעים אחדים, עד להתפרצות הבאה.
אני מפצירה במארגן טוב המזג היושב סמוך לי שיקום ויחלק רשות דיבור.
הוא מהסס, זה ברור, המקצוע שלו מארגן מספרים, לא בני אדם. לבסוף הוא קם, קורא לסדר, נותן לאדם אחד רשות דיבור – ונואש.
הקשבה, המקום שבו אתה נתון כולך בדברי הזולת, גלשה בארץ המובטחת לכדי הפרעת קשב בכל, גם בדברים שאין להם ובהם כל פלוגתא ומצוקה. באקלים מרוקן נותר רק לומר, הקשב לי!לי!לי!
אני רגע רגע קמה, ניגשת למארח הנדיב, מסיטה לו את הכיסא לצל, מחלקת רשות דיבור. בביתי גם זאת חוכמה שמדירה שינה.

אטלס היה מסוגל להחזיק את כיפת השמיים ואני איבדתי את זה?!

corinna by zipi copy

איך היינו לאזרחי ישראל 2014, סובלים, מושכים בשתיקה, פאסיביים?