מיומני אל יומנך

היום קראתי, הגעתי לשורות האחרונות ביומנים של אנדרה ז’יד.
“הכל מזמין אותי לחשוב שאלה האחרונות ביומן הזה.”

I must stop puffing up my pride (in this notebook) just for the sake of doing as Stendhal did. The spirit of imitation; watch out for it. It is useless to do something simply because another man has done it. One must remember the rule of conduct of the great after having isolated it from the contingent facts of their lives, rather than imitating the little facts.

Dare to be yourself

וחתם, כמו צייר כשמסיים ציור. רשם תאריך. כך רושמים כשמגיע לגמר סיפור.

בהתנתקות מוחלטת מעצמו.

קראתי ולא חשתי מאומה, קורה שחולפים על פני מכר חובש משקפיים כהות.

כעבור צעדים אחדים נוחת עלייך שזהו הוא – ואת חוזרת לאחור לתפוס לו בשרוול, להביט אל מתחת למשקפיו.

ז’יד דיבר אל העולם באמצעות היומן. ונפרד כך.

היה חתן פרס נובל. חתן בדידות.

אי שם ביומן הוא אומר שהכתיבה שלו דומה לחץ של אכילס: במגע שני מרפאה את הפצע.

אם ספר כך מוציא מן השלווה, יש לקרוא מחדש, כדי להתרפא.

corinna by zipi copy