טראומה אפרופו השר הנמלט ושובליו

15752_756496057747256_7023483105194582746_nמתי עדות היא אכן עדות ולא פיטפוט?

@Shraga Elam Sündermann הסב את תשומת לבי לדיון אצל הילל שוקן.

בדיון עלה מו"ל הארץ עמוס שוקן והתגלגל נושא מהותי – אף כי נקודת המוצא הייתה מקרה ספציפי: על מה מותר ונכון לדון בפייסבוק – לעומת על מה לא נכון לדון בו בעיתון.

האם יש הבדל בין תגובה עיתונאית בתקשורת המקצועית-ציבורית לבין תגובה אזרחית בתקשורת החברתית-ציבורית?

מעל לכל ריחפה השאלה העתיקה ביותר בעולם

מתי ואיך והאם להאמין/לדון ולדוש ולהפיק לקחים ומסקנות, בתלונה על אלימות מינית.

עמוס שוקן שאל-טען, "היית שם בזמן אמיתי? איך את יכולה להביע דעה?"
שאלה מסיגה לאחור זו ציערה הפליאה אותי. חשבתי שהיא כבר מאחורינו. אפילו בית המשפט, גם אם 'לא היה שם בזמן אמיתי' – לא מציב את התשובה כמבחן כניסה.
מן הטעם הפשוט שמעשי אלימות מינית פיזית לא נעשים בפני קהל, אלא אם מדובר במצבים קיצוניים של מלחמה או פשע קבוצתי.
אלימות מינית, במיוחד הפיזית, מתקיימת בלא עדים. בכך טמון כוח הדיכוי שבה. ב-2015 אבד עליה הכלח, כלתה עברה מן העולם. ברור ונהיר שהטענה, היית-שם אינה רלוואנטית. הטוען האובייקטיבי – עיתונאי, בלוגר, מו"ל עיתון – לא עוד יכול לראות בה מפתח להכרעה האם לשתוק, להשתיק – או להוציא לאור.
עם זאת ראוי להפנים שלשאלה, "היית שם?" יש תשובה אמיתית אחת: לא מעט נערים 'היו שם'. כמעט כל אישה 'הייתה שם'.

כרוכה ומהודקת לשאלת היית-שם מציצה שאלת נוספת

"חיכתה שלושים שנה ואז נזכרה? כשכבר אין אפשרות בירור?"
כמו שסבתי הייתה אומרת ב'צרפתית', "ס'פאסנישט". לא נאה ולא יאה. כיום הלוא כל בר דעת יודע והפנים – הנפגע/ת מאלימות מינית, פיזית או מילוית, חווה טראומה. התגובה לטראומה שונה מאיש/ה לאיש/ה, כפי שלימדונו שורדי תקופת השואה, שורדי מלחמות ישראל, שורדי אפליות קבוצה מוחלשת זו או אחרת.
יש והתגובה הופכת לעלומה oblique וצפה עולה לעת מכה או כביכול מקרה – ויש הזכורה אך מושתקת דחוקה פנימה, מתוך כורח הנסיבות החיצוניות או הנפשיות, הצורך לשרוד רצח נפש -ומטביעה את צריבתה על כל צעד ומלה שהנפגעת תנהל ותנוהל בהם בימי חייה. כן, ברור וידוע: פגיעת טראומה, על אחת כמה וכמה פגיעת אלימות מינית – היא רצח נפש. ככל שזו עלומה עמוק יותר, במחשכים שהחברה כופה והנפגעת הפנימה, כך יותר ויותר הנפגע/ת מתהלכ/ת בעולם כגופה מסתירה סוד, מת-חי.

לפי כוחות הנפש שמצליחים לגייס כדי לשרוד, לחיות בצמצום – שהחברה או הקהילה מתירה – לעיני הפוגע, לעיני האימה שמעתה תלווה אותה כל שניה, כל נשימה.

עניין נוסף שעלה באותו דיון פייסבוקי:

מהו המותר לדף או לקבוצת פייסבוק העצמאיים – לעומת המותר ויאה לעיתון המסחרי שבשליטת בעלים.
אם עיתונות בעיקרה היא הבאת חדשות ותגובה להן, כי אז כל דף וקבוצה או ציוץ ברשת החברתית הם עיתונות.
נטען שעיתון מסחרי, להבדיל מן הרשת החברתית, בידיו "האפשרות לבדוק עניין בהליך משפטי ולא בפייסבוק."
תמונת המציאות היא שכל עניין וחשד שעלה בנושא אלימות מינית – ולא רק בכך – התקיים בעוצמה מוגברת בזכות זרז התהודה בפייסבוק, בבלוגוספרה ובכלל הרשת החברתית.

אם המסחרית מתהדרת לרוב בא/נשי מקצוע חוקרים במיומנות – החברתית משיגה לרוב אף היא, בסיכום הסופי, את אותה מטרה, בזכות הרבים המביאים אל הגורן את דעותיהן וידיעותיהן, עד שמתקבלת לפרטיה תמונה קרובה אל המהימנות.
אלטרואיסטית או בעלת עניין, זו גם זו – החברתית והמסחרית – שתיהן עיתונות, שתיהן לומדות אחת מהשניה ולו כדי לא להשאר מאחור.

הגבולות בין השתיים הולכים ומיטשטשים.

אם ב-2002 – רק לפני שלוש עשרה שנים – לאמירה שלי, "אני כותבת בלוג" הייתי נעניית ב-"מה זה בלוג?" – כיום נראה שהעיתונות המסחרית מזנבת בעיתונות החברתית, לובשת את בגדיה (מהדורה אינטרנטית ולה בלוגים, תגובות לכל רשימה וכהנה). מכאן שהחובה והמותר חלים זהים על שתיהן, על הרשת החברתית ועל המסחרית כאחת.

זו גם זו קיומם מותנה בקוראים ובקוראות (בין אם מביאים פרסומות ובין אם לאו),

זו גם זו מחויבות בקמצוץ ענווה ונימוסים טובים – בצד דבקות באמת ובשקיפות אמינה.

ללא משוא פנים.

corinna by zipi copy