כל האמת ונעים עריידי

אני לא שומעת שידורים בערבית. לו הייתי שומעת, לא הייתי מבינה דבר מלבד שמו. גם ערבית אני לא ממש יודעת.

לראשונה שמעתי על מותו מאמירה של קרן אלקלעי גוט בפייסבוק.

ברור לי שיום יום יימצאו יותר מאדם או אישה אחת 'הולכים לעולמם' – שזו כתובת מאד אניגמטית, נטולת מראה מקום. איפה הוא עולמם, גיאוגרפית. נפשית ברור, הוא בנפשם של אחדים מן הנותרים, לפעמים יחיד או יחידה, לפעמים אלפי רבבה.

שאלה קשה לא פחות היא, איך זה שכל אדם אשר מודיעים על מותו בעיתונות או בפייסבוק, אני הכרתי, פגשתי, הזדמנו יחד להרף עין או לשעה וימים, משמעותיים.

מה שמאלץ אותי לרטון, מה-בוער-להם-למות?

אני הולכת סחור סחור. הדברים קשים לכתיבה. קשים למחשבה.

את נעים עריידי פגשתי לראשונה ב-1980. הוא היה בן שלושים ונראה כנער. בחור נאה, שיער קצת היפי,

ניסה למרוד והוחזר
אהב צעירה שלא התקבלה על דעת המשפחה. זוכרת משהו במעורפל, דברים שאמר בשיחה פרטית. לא אומר, “נדמה לי שיהודיה.”

נדמה לי.
היינו אורחים בביתו לאותו סוף שבוע. ממרפסת בית המשפחה נשקפה לנו הכנרת, גיגית שמישהו השליך מחלון הכפר והתמלאה מים. עצים באו להקיף סביב לה ובמלוא המורד.

היינו – משמע קבוצה קטנה של פעילים בארגון שחודש או חודשיים קודם לכן קיים סדנא בת עשרה ימים. יהודים וערבים.
על הסדנא ההיא כתבתי בספרי ‘דפים ורודים’.

במפגש אצל נעים עריידי דיברנו על האפשרות להקים עיתון.

כרגיל בקבוצות, תמיד יהיה מישהו שיודע יותר טוב מכולם ואל תגידו לו מה לעשות, הוא יגיד לכם.

נעים צפה בדיון – שבסופו של דבר לא יצא ממנו דבר – בעין טובה של מארח מבקש לפייס בין ניצים.

אולי דיברנו פעם או פעמיים בטלפון. דיברנו?

שלושים וחמש שנים חלפו כמו סרט מואץ. אחרי שנשאלה שוב ושוב השיבה קרן אלקלעי גוט ששלשום מת. מסרטן.

סרטן? לא פעם מאחוריו נוגסת מצוקה. מהי מצוקת הנפש שיכלה להרע לנעים?

בגוגל ידעו יותר מכך. עלה אל פניי סיפור מטלטל בנורווגיה. מה ניסה? איך הוחזר?

בארץ, עם שובו, היה מנ”כל של איזה ארגון, מדווח ראיון מאפריל 2015.

רק לפני ארבעה חודשים.

נדמה שבספטמבר השנה או בשנה אחרת עמדו לקיים ואפשר קיימו בצוותא ארוע לכבודו.

התמונה בעיתון מציגה אדם מבוגר. לא, זה לא נעים עראידי, זה לא הנער. תרדו מזה.

בוער לחיות.

corinna by zipi copy