כל הרחוב קינא בהם

1238016_551109184942297_221489872_nהם היו שלושה. אבא, אימא וילדונת.

תמירים, נקיים מקמטי זמן רע.

היא הייתה עולה מדי יום מקצה הרחוב הסלול בדרך העפר של הסימטה ועד לקצה העליון, שני בתים מהבנין שלנו,  במדי אחות, בעיניים גדולות, מאירות אל עצמה ואל העולם, בצעדים מהורהרים חופרים בחול הדרך.

לפני הבית שלהם היו נעצרים ג’יפים מאובקים, מכוניות. הוא היה יורד מן המכונית עם חבריו, מלחינים וזמרים להם חיבר פזמונים.

זמן מה עמדו מדברים בצחוקים. מחבק אותה, שיצאה לקראתם במלוא יופייה, הילדה ביניהם, נכנסו כולם לבית הגדול בראש הסימטה.

היו זרים, לא מן המקום – שאוכלס כולו בעולים חדשים מרומניה, בולגריה, מרוקו – חדר למשפחה.

ולהם היה הבית כולו.

אנחנו, ברי מזל, גרנו בשני חדרים , כי נמנינו על מאתיים המשפחות הראשונות שהובאו לשם ביולי 1948.

בחדר השלישי גרו מר רביץ, אשתו אדלה ובנם התינוק וגב’ ולך – האימא של  אדלה ושל הבת הצעירה אדריאנה בת העשרים. חמש נפשות בחדר אחד.

הגיעו בגלים מאוחרים יותר, מאושרים שלא גרים באוהל.

עברה השמועה שהם טוענים כי את הבית ירשו מהסבתא.

"סיפורי סבתא," אמרו בשכונה, “איזה יהודים גרו בג’בליה הערבית לפני קום המדינה?"

יום אחד אבא נכנס הביתה מסמן שנשתוק

גבעת עליהבגאווה הוציא מאריזה מכשיר רדיו קטן, מן הסוג שאריג כיסה על הרמקול, כולו עץ מהגוני מבהיק ואף לא חתיכת פלסטיק מן המצויים בימינו. רדיו אמיתי.

הכניס את התקע לשקע, סובב כפתור והדירה השקטה התמלאה שירת פזמונים.

אלה היו הביקורים היחידים של הזר בבתינו. נדירים, כי אבא העדיף שירי חזנים.

לא פעם, מחזיר את החוגה מן התחנה שהעברתי לסלסול שירים בערבית אל סלסולי החזנות, היה קורא אל החיוך הממזרי שלי, “גוייה!"

אחות קטנה

בת שש הייתה מתגנבת לספה באולם עליה שכבתי בת שלוש עשרה אחרי ניתוח גרון, כשלא יכולתי להוציא הגה.

צובטת וצוחקת נמלטת אל הסינר של אימא, שהכינה לי תה במטבח.

בת תשע הייתה משחקת עם ילדת הזרים בביתם.

בצהרי השבת – היום היחיד בו בת שש עשרה לא עבדתי ואכלתי עמם, ליד השולחן, אבא מעביר יד מעל עיניי, שואל להעיר אותי מחלום בהקיץ:

“מה שלונסקי אומר על השירים של האיש?"

אמרתי מה שלונסקי אומר על החרוזים של הפזמונאי.

חולפים ימים אחדים, אני נשלחת לבנק להפקיד צ’קים ועם שובי אל המשרד, פני כל אוהביי קודרים.

הזר בא להוצאה לאור ואמר מה הוא חושב על מה ששלונסקי חושב על שיריו.

אחותי שיחקה עם בתו. במריבת ילדות קראה אליה אחותי בת התשע, “שלונסקי אומר על אבא שלך ש…"

מישהו רמז שכמעט ופיטרו אותי, המנהל הקיבוצניק נופף באצבעו, כך לא עושים, לא מדברים בחוץ על מה ששומעים כאן, גם לא בבית, תראי איזה רעש זה עשה, כעס ועלבונות.

חזרתי הביתה עם ערב, מוכנה כמו במחזה הרומני, לנקום בנמוכה ממני, רודפת אחריה באולם סחור סחור.

עזבי אותה היא ילדה, קלטה אותה אימא בעיר המקלט של הסינר.

קינאתי בה כי היא כן קיבלה שיעורים לפסנתר, אומרת האחות, חובקת נכדה בת שש.

 

עשרים שנים מאוחר יותר, הזר היה ליו”ר אגודת הסופרים.

הזמין לפגישה: “אם לא תחתמי על החוזה!"

“חתמתי על החוזה שועדת חוזים של האגודה המליצה שלחה לכל החברים עם המלצה שרק על חוזה זה נחתום."

“זה לא החוזה של ההוצאה לאור שאנו שותפים עמם."

"לא חותמת על חוזה ההוצאה המסחרית. הוא גרוע לסופרים ומנוגד להמלצה של האגודה."

"אם לא תחתמי לא נוציא לך את הספר לאור!"

“אתה מצמיד לי אקדח לרקה?"

“לא מצמיד לך אקדח לרקה, אבל את חייבת לחתום על החוזה של זב”ם."

ימים חולפים, שנה עוברת, שנתיים עפות ובזב”ם אומר הבן של המו”ל: “את לא צודקת, אבל נשברתי."

מה נשאר מן הרחוב שחנו בו שנים אחדות של נעוריי? כל הבתים נהרסו עד לאחרון בהם ובמקומם סללו מגרש חנייה גדול ובתים למפוני עג’מי שאת בתיהם הרסו לבניית שיכונים צפופים.

האישה היפה אבדה באלצהיימר, האיש עזב עטור פרסים ספרותיים שנים אחדות לאחר מותה והילדה הקטנה הייתה לכותבת שירים.

גלגל הימים מעלה אותה בפייסבוק, מרחוק.

corinna by zipi copy