הגיע זמן חשיפה

pinochio lies  tv  graffityטוב, אל תגידו שהאזרחית ק.יחוטה  מושכת אתכם/ן באף.

אגלה כאן במפורט ובתמצית אחד הקרבות בהם ק.יחוטה לחמה על זכויות ניצולי השואה.

הקרב על זכויות נפגעי אוסטיאופורוזיס, למשל. כמשל.

היסטוריה זעירה

בנובמבר 1998 באה האזרחית ק.יחוטה, מנוצלת שואה מן השורה, ילידת רומניה, לתבוע את משרד האוצר.

מאחר ואף עורך דין לא הסכים לייצג אותה – שכן באין סיכוי לזכייה בהכרה מתאפס הסיכוי לזכייה בשכר טרחה – ישבה היא במדור ספרי המשפט של ספריית אריאלה, למדה ושיננה – וככל יכולתה העלתה נדודת שינה, משך שנתיים, את שוועתה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי וממנו ב- 2000, לעליון – חוזרת וטוענת, “כל שנות המלחמה שם ידענו עוצר בלילה וברוב שעות היום אך ורק משום היותנו ז’ידאנים. יהודים. עוצר הוא שלילת חירות.”

מה שחיזק אותה לכל אורך הדרך, היה משפט יקר, משפט אלמותי,  שמצאה בכתבי ובנאומי הנשיא דאז, אהרן ברק: 

“חוקי היסוד הם מבט מחודש על החיים”.

למרבה השמחה, אל כס המשפט בעליון נכנס ובא הנשיא בכבודו, כמחליף לשופטת שחלתה. רחש עובר בקהל עורכי הדין סביב שולחן התובעים והנתבעים.

והנשיא אהרן ברק, ריפרף כבודו לשניה עפעף על פני מעטפת תיק בקשת רשות-ערעור הסגור שלפניו – ודחה.

כל הדרך באוטובוס מירושלים לתל אביב בלי קול חזרה האזרחית ק.יחוטה ואמרה לנשיא: “חוקי היסוד הם מבט מחודש על החיים."

רק שאף אחד לא שמע.

חלפו עשר שנים

marionetteבמרוצתן הלך וגדל אף מספר המתים מבין יהודי ארצות הבלקן וארצות המזרח שעוצר היה חלק מתפריט חייהם כל תקופת השואה.

עד שאירע נס, לא מעט בזכות ההתעוררות הציבורית שזועזעה מכתבות חריפות בתקשורת.

במאי 2008 בית המשפט הישראלי הכיר סוף סוף בעוצר כשלילת חירות.

לא לכל הלאומים, המקומות והזמנים.

לניצולי השואה בארצות כמו רומניה, בולגריה, טוניס, לוב, אלג’יר ובהנה.

פסק הדין הכיר בעוצר כשלילת חירות ובכך הכיר ביהודים שעלו לישראל עד 1953 מרומניה, ארץ הולדתה של האזרחית ק.יחוטה, כניצולי שואה.

לאחר פרכוסים אחרונים של ערעורי המימסד, דיונים וזעקות, ועדות משפטיות ורפואיות – הוכרו לכל ניצולי השואה שלוש פגיעות בריאות מזכות בגימלה: הפרעה נפשית (שם מכובס בעיקר להפרעות שינה), מחלות לב ומחלת האוסטיאופורוזיס.

למה מכל המחלות והפגעים ציינו והכירו דווקא באוסטיאופורוזיס?

כי תקופת הילדות והנעורים היא הזמן בו עצמות הגוף נבנות ועתיד השלד האנושי נקבע. אם לא חיית בשנותיך הראשונות האלה בטוב, בשפע ובבריאות טובה – עצמותיך לא תישאנה אותך בקומה זקופה.

לכן הכירו במחלת דילול העצם כנובעת מסיבלות תקופת השואה.

רגע רגע, זו רק ההתחלה

לא לרוץ, יש ועדות רפואיות, תחזקה ידיהן המחוזקות לכדי ביצורים איתנים בידי הממנה והמממן אותן – משרד האוצר.

ראשית צריך להגיש בקשה להכרה. נכון, יש טפסים וניירת, אבל מה הבעיה, כל נפגע שואה הרי רענן ומלא מרץ, בצ’יק ימלא וישכפל וישלח בצירוף תעודות רפואיות מכל הבא ליד.

אם ישלח בדואר, תהיה הזדמנות לעובדי הרשות לזכויות ניצולי השואה, מחלקה ממחלקות משרד האוצר, לאבד את התביעה ואז – לאחר חודשים של המתנה – אם תתעוררי לשאול מה קורה עם התביעה, יגידו לך,

"נו, הלך לאיבוד, תשלחי מחדש."

לאזרחית ק.יחוטה רק שלוש פעמים איבדו כך תביעות.

כמה פעמים, אם קרה, כך איתרע לאחרים?

לאחר כל היגיעות מתקבלת החלטה של הוועדה המשפטית: יש הכרה. זכית.

רגע! אל תרוצי, עכשיו התיק מועבר לוועדה רפואית. התפקיד שלה לקבוע אחוזי נכות-זכאות.

הוועדה תשב בעוד שבועיים או חודשיים. לא קל לה, אלפי תיקים מוערמים על שולחנותיה ובארגזי קרטון במסדרונות ובחדרים. סבלנות!

היה והוועדה הרפואית תאשר ותקבע מספר אחוזי ’נכות’, התיק אט אט יעשה דרכו אל פקיד או מחלקת חשבונות בחדר מחדרי החדרים, שם יחשבו ויסמנו – וכעבור שבועיים או חודשיים ישלחו מכתב לירושלים שפקידים לא תחסר, ואלה יחשבו ויסמנו עד כי בתוך חודש או חודשיים נוספים תתחילי לקבל גימלה או תוספת לה.

זהו התהליך הקצר.

מה קורה כשההחלטה מוטעית ומוטה לרעת ניצולת השואה?

nitzol fix2שיהיה ברור, רוב התובעים מותשים מכדי להגיש ערעורים. או שאין להן הידע, הניסיון, עזות המצח, היכולת להרוס את בריאותן בהכנת ערערים, דיונים בבתי המשפט, המתנה כוססת ציפורניים להחלטה, רדיפה אחר מימוש ההחלטה, הופעות מחודשות בפני ועדת רופאים עליונה שרואה בפסיקה המלצה – וחוזר חלילה חרקירי.

ידוע היטב המקרה שבו ניצולת שואה העידה בערעור שלה כי נאנסה על ידי חיילים.

ומה הייתה השאלה ששאל אותה בית המשפט?

לא היום, לפני 14 שנים.

“מה היה צבע המדים של החיילים?"

היא לא זכרה. באמת לא יפה מצידה.

בית המשפט דחה את הערעור שלה.

עורך דין שייצג אותה וסיפר לי על המקרה, הציע לה לערער למחוזי.

היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בשנית בחקירה העדינה הזאת של בית המשפט. התכנסה בתוך אסונה.

קופת המדינה לא ידעה רגע של הפרעות שינה.

קחו למשל שאלה שקשה יותר מן 'השאלה היהודית' הנודעת: שאלת האוסטיאופורוזיס. 

האזרחית ק.יחוטה למדה את הנושא על עצמותיה – וראתה שאף כאן נעשה עוול.

מחלת האוסטיאופורוזיס לא לחינם נקראת “מחלה דוממת” – היא  לא מודיעה על עצמה מן הרגע או החודש הראשון של התגנבותה.

מתי נודע לך שחלילה חלית באוסטיאופורוזיס?

כאשר מתארעה נפילה ואיברים קריטיים נפגעים פתאום: שבר בשורש כף היד, בחוט השידרה או – הנורא מכל, עד קטלני – במפרק הירך.

כיוון שכך באה ק.יחוטה לבית המשפט וטענה ב’נקודות משפטיות’ מלומדות, שיש להכיר במחלה לפחות מרגע שאירע שבר.

למה טענה למועד זה דווקא ולא למוקדם יותר. הרי ודאי המחלה התגנבה הרבה לפני אירוע השבר במפרק כף היד שלה – מאי 2008.

כי הפסיקה שהכירה בעוצר כשלילת חירות, על פיה ערכו שינויים בחוק, המליצה שיוכרו רק ממאי 2008.  הוא התאריך שבו – בצירוף מקרים – בא עליה שבר בכף היד.

במשרד האוצר, הממנה ומממן את מנגנוני הרשות לזכויות ניצולי השואה ושל הוועדות הרפואיות שלהם, הולכים על פי התקנה שמכירים ומשלמים גלמלה מן היום שבו הגשת תביעה.

האם זה נכון ומוצדק?

אין ספק שמחלת האוסטיאופורוזיס התפרצה זמן רב קודם לכן, אך כאמור, החוק/נוהל לא מרשה לדרוש הכרה/גימלה ממועד מוקדם ולו כזית.

צריך להודות ולהלל את  בית המשפט הישראלי – שגילה עשרות שנים רחמים כלפי מנוצלי השואה בפסיקות “אנחנו לא רוצים להעמיס על קופת המדינה” –  על כי סוף סוף ודי קרוב לסוף, פקח עיניים לתקן את העוולה ולו כעלה זית –  בלא להכביד על עלי התאנה.

נחזור אל האוסטיאופורוזיס והאוצר הגנוז

עד שוועדת שני לא החליטה אם להכיר בפגימה זו, לא הסכימו במשרד האוצר לקבל תביעה.

“אל תדאגי, כשתהיה החלטה נודיע לך ותקבלי בדיעבד!"

כשנודה לק.יחוטה, באחור רב, שהחלטה אכן התקבלה, הגישה תביעה.

הרשות איבדה את הניירת אי שם בין אלפי התיקים – וכעבור חצי שנה השיבה ש”נו, תשלחי מחדש, איבדנו.”

חלפו עוד חודשים ומכתבי זירוז לרוב עד שהוכרז, ההכרה שתקבלי היא רק מן הרגע שהגשת תביעה.

במשך חודשים ארוכים, שנה וכמעט שנתיים, כתבה ק.יחוטה בנימוס ובעברית צחה, בקשות על בקשות כי יכירו באוסטיאופורוזיס מיום השבר בכף היד, משמע ארבע שנים מוקדם יותר.

מה ההבדל? משהו כעשרים אלף ש”ח. תכפילו זאת ברבבות ניצולי השואה השדודים כך ותראו שקופת המדינה באמת נאנקת נורא.

עורכי הדין של הרשות לזכויות מנוצלי השואה סירבו ודחו וניפנפו. די, כמה אפשר.

ישבה האזרחית לילות וימים, נסעה לרופאים, התייעצה, חרקה שיניים – וכתבה ערעור נוסף לבית משפט השלום.

לאחר שלושה דיונים קשים ופה ושם לא מעט מועכים, כחלוף עוד שנה, יצאה פסיקה: גם ערעור זה של ק.יחוטה התקבל!

ההכרה והגימלה ישולמו ממאי 2008, יום ארוע השבר בכף היד – ולא ממועד הגשת התביעה למשרד האוצר, המאוחר יותר, מאי 2012.

עכשיו תוכל לקבל טיפולים שאפשר יעצרו את התקדמות המחלה.

החדשות הטובות

אם יש בסביבתכן/ם הקרובה מנוצלי שואה, שאלו אם הוכרו כנפגעי אוסטיאופורוז.

אם אין, חפשו אותם. הודיעו ברבים.

אם לא ידעו לתבוע, או תבעו ולא הוכרו,  צריך לעודד, לעזור ולהפנות לארגונים תומכים, כדי שימצאו דרכם במבוכי הביורוקרטיה שמשרד האוצר הקים כביצורים הודפים – ויוכרו כזכאים לגימלה ולטיפול רפואי.

מן הרגע שבו אירע להם השבר הראשון. בדיעבד.

צריך לעזור לרשות לזכויות ניצולי השואה. הם הרי לא יספיקו להודיע לכל הזכאים והזכאיות על הפסיקה הזאת מיד, בזמן אמת, באמת.

אלא אם כן יתעורר ויתעשת משרד האוצר ותתעורר הכנסת או אף אולי הממשלה:

לבטל את כל הוועדות הרפואיות והמשפטיות, לחלק מלוא הגמלה לכל ניצולי וניצולות השואה שיוויונית ולהתמסר להצלת השורדים שהולכים וכלים.

בה בעת לא יזיק שיתפנו להבטיח זיקנה מכובדת לכל אזרח/ית בישראל.

corinna by zipi