ניצלתי!

גם בחיים הפרטיים יש וקוראת אזעקה.

ok_לפעמים זו אזעקת אמת, לפעמים שווא – וניתן לנשום לרווחה.

כזאת אירעה לי היום. 

מעלה כאן, כאזהרה.

הנה חזרתי מרופא עור.

נכנסתי בחרדה שביעבעה מן היום בו נקבע התור, לפני שבועות אחדים.

בדק את הפנים ובעיקר האף, צרב – ואמר: “מבחינתי את בריאה! זה רק Solar Keratosis."
צרב וסילק.

כאב קלות, יחסית לניתוח לב. לרגע כאב.

בעוד שבועיים לא יישאר סימן.

אבל צריך להבדק אחת לחצי שנה ולצרוב אם וכאשר יופיעו מחדש.

כי אלה מכונים בשם המפחיד – קדם-סרטני.

כלומר, אם לא נשמרים, עלול חלילה להפוך לסרטני.

שאלתי את הרופא, איזה טיפול מונע יש שהקדם האלה יישארו מאחור.

אמר, “הטיפול המונע היה צריך להנתן לפני שלושים שנה."

ואני כלל לא אצה לשמש. אבל היו מקרה או שניים, טראומטיים למדי.

גרנו בקיבוץ שובל. בתי הקטנה הייתה בת ארבעה חודשים.  הינקתי אותה, לפי השיטה הקיבוצים שבה מתחילים בשבע הנקות.

מן החודש השלישי או הרביעי מורידים הנקה אחת ומעבירים את התינוק/ת לאחריות המטפלת בבית התינוקות, שמאכילה מבקבוק.

ג’יקה דודי, אחי אמי – האיש שנעוריו נצרבו במחנות הריכוז בטרנזיסטריה, בא לקיבוץ עם בוקר שבת אחת מביתו בבאר-שבע, בא לקחת אותי לבדי לים אשקלון.

בכלל לא ביקשתי ממנו, ממש לא התלהבתי.

בשנים שקדמו למלחמה היה בא עם אניקה, אחי-אמי השני, היה מעמיד את רגליי הפעוטות על פני נעליו – ומרקיד טנגו, מזורקה – עד שהתפרסמו חוקי הגזע משחתמה רומניה חוזה בעלת ברית לגרמנים והושלך לטרנזיסטריה.

ג'יקה אמר שבתוך שלוש שעות נחזור בזמן להנקה השנייה 

משחלפו שעתיים התחלתי להאיץ בו, בנימוס, אבל בכל התוקף שהיה עמי אז.

“עוד מעט,” אמר והרחיק לשחות.

שכבתי על החול בשמש וכל כמה רגעים חזרתי להפציר בו.

“עוד מעט. רק עוד כמה רגעים. עוד קצת."

כשהגענו סוף סוף לקיבוץ, בשעות אחר הצהריים, היה הגב שלי אדום כולו. מהר מאד התנפחו בו שלפוחיות. 

יכולתי לשכב רק על הבטן. שבוע שלם.

מעיין ההנקה יבש. באחת.

עכשיו הגב בסדר.

כבר עשרות שנים השמש לא יודעת על קיומי.

רואה אותה רוב הזמן מן החלון, או מתחת למשחות, מטפחות, משקפי שמש וכובע.

מאוחר מדי.

צריך להשמר מרגע הלידה ועד יום הולדת אלף ומאתיים

בקרם הגנה חזק, בכיסוי ראש וגוף בשעות הצהריים.

בעיקר אם צבע העור בהיר.

corinna by zipi copy

 

מי אומר שכיף להיות יפיפייה בלונדינית?