געגועים

על מה דיברנו שתינו בלא מלים תשעה חודשים, שלייה לשלייה?

בלא מלים, ברמז מגע.

איך זה שיצאתי ראשונה? מאיפה היה לי כבר אז האומץ, מה שם הגן שמסמן סקרנות חסרת פחד.

לא לראות צל הרים אפילו לא כצל-צילו של פחד.

מעניין אם נחקר אי-פעם עד כמה ואם בכלל יש שוני בין מי שנולד לאחר תשעה חודשים של בדידות, רק עם נר על ראשו, כמאמר התלמוד(?) ואם המלאך המלמד סוטר רק על פי מי שנולדת יחידה ואילו לתאומות הוא בכלל לא ניגש, האומץ מפחיד-מרחיק אותו?

ואחר כך, לולי הוטח עליי כתר ‘הבכורה’, באיזו דרך מלכה הייתי הולכת-מולכת?

איך נמחקה מן הזיכרון שפת הסתרים של שתינו, שאולי לא הכילה כלל מלים.

ואם לא הכילה מלים, איך זה שהמלים הן אבני הבניין של הנושמת סופרת.

corinna by zipi copy