מלים בלתי נשכחות מתוך "בארץ לא ידעתי"

" אוקטובר 2003. עם דני זינגר, באילון:

נסעתי עם קריןגלעדבן הדודארח אותנוהכי קרוב ללבנון שאפשרשם קריןמגיל אחת עשרהומאוחר יותר גם אליהיו מבלים חופשותעובדים.

כשדני הגיעהתחיל לספר לקריןהזמנתי אותו לחדרי.

… יצאנו לקלקיליה. לא ידענו את כל הסיפורים על השינויים בתוכניות.

לנו היה מספיק שאומרים, "יוצאים!"

הריכוז היה בבית ברל. בגלל מה שקרה לפלוגה א' של אלי – שנפגעה כל כך קשה בחוסאן – קיבלו תפקיד פחות קשה. היו מוצבים בקיבוץ אייל, כעתודה.

למעשה, כל משך הפעולה לא זזו משם. אלי, מזל ביש, הוא… עכשיו סיפרה לי…

"לא מה שקרין סיפרהמה שאתה יודע."

מה שאני יודע, זה שהוא הגיע לבוש בבגדי א', עם עוזי ועם מחסנית אחת.

עד היום חשבתי שהיה בחופש. מסתבר שהיה בבית חולים.

 הוא הגיע, ואז – מה לעשות? היחידה שלו באייל. אנחנו פה. הוא רוצה להגיע לאייל, אבל לא יכול, כי אנחנו כבר ביציאה.

אז אמרו לו, "תצטרף לפלוגה ד'."

ואני… מה לעשות עכשיו? איך להשלים לו את הציוד? הוא לא יכול לצאת עם מחסנית אחת לקרב.

הייתי יותר מנוסה מהחברים, מיתר החיילים – למרות שהייתי באותו גיל. במלחמת העולם, כילד, הייתי ביערות עם הפרטיזנים.

תמיד – מתוך זהירות – אם אמרו חמש-מחסניות, עשיתי את כל המאמצים בשביל שיהיה לי כפול. מה שבטוח, בטוח. לא חשבתי שכבד לסחוב. יתר החבר'ה, בדרך כלל, התחמקו מלסחוב יותר מדי ציוד, כי כבד. אני, מתוך זהירות, תמיד לקחתי יותר. היה לי כפול.

נו, אני אתן לו.

אני נתתי לו מחסניות.

"קודםעם קריןסיפרת את זה אחרת."

כן.

"סיפרת שבהתחלה לא רצית לתת."

אה, כן, כששאלו למי יש, שתקתי. לא רציתי לתת מחסניות, את מבינה, לא רציתי להתנדב. אבל לא יכולתי, בכל זאת הייתה איזושהי אחריות הדדית. מה, אני אהיה זה שבגללי הוא יצא עם מחסנית אחת? או, נניח, כל האחרים יתרמו מחסנית – הם יצאו עם ארבע ולי יש עשר. נו, את יודעת, אנחנו בכל זאת… אז אני נתתי לו, משלי.

יצא כוח גדול

"אתה יכול להגיד מִספרים?"

הפלוגה שלנו מנתה פחות מארבעים. היינו פלוגה מקוצצת, בגלל כל האבידות ובגלל שהקימו אותנו אחרי שהרכיבו את הגדוד.

גם הפלוגות האחרות, התקניות, התקן שלהם היה קטן. בפלוגה הכי גדולה, היו איזה שבעים. כל הגדוד שלנו – שהיה מיועד לתקיפה במשטרת קלקיליה – מנה, זהיר, מאתיים-חמישים חיילים. לא יותר.

משטרת קלקיליה הייתה משטרה מנדטורית, הכי גדולה בארץ. לא ידענו שום דבר, מה, איך זה נראה. לקחו אותנו למשטרת כפר סבא, שהייתה בדיוק בנויה אותו דבר.

כי מי בנה אותן? סולל-בונה.

הלכנו לסולל-בונה, לקחנו את התוכניות של משטרת קלקיליה – –

"מתי?"

לפני הקרב עצמו. אלי עוד לא היה איתנו. עוד לא הגיע.

הביאו לנו את התוכניות והלכנו למשטרת כפר סבא, עשינו שמה סיור, התאמנו קצת, בשביל לדעת איך זה נראה – פרוזדורים, חדרים, עמדות, מרתף…

זאת הייתה המציאות.

יצאנו ראשונים. עוד כוח יצא, בזחל"מים – אבל אנחנו יצאנו ראשונים.

"כשאלי כבר היה?"

כן, כן. אלי כבר היה. הצטרף – –

"הוא הכיר את התוכניתהיה תדרוך?"

היה תדרוך, ודאי. ידענו, כל אחד, איפה הוא תוקף, מה התפקיד שלו.

בבית ברל היו כמה תדרוכים

זה היה טקס, צרמוניה קבועה. היינו יושבים, היה מופיע מוטה. אריק.

אריק בדרך כלל היה נואם נאומים בומבסטיים.

קצת צרם לי —

"שֶמה?"

אה, פטריוטיזם, את יודעת, הגנה, והנה שם בקלקיליה יצאנו לפעולת תגמול בגלל שהרגו כמה פועלים, בפרדס ליד כפר סבא.

אנחנו היינו כל כך… היום את יכולה להגיד שהיינו חריגים, משונים. איזה מין אנשים – כאילו שירדנו מאיזה, אני יודע, מקום אחר. לא מכדור הארץ. הצניעות הזאת.

כל כזה דבר בתוך הנאום שלו, אם היום היית רואה, אם אני הייתי רואה – לא הייתי מתרשם. שום דבר מיוחד. אבל אז צרם לנו שיותר מדי בומבסטי.

היה מיותר. מה, אנחנו היינו צריכים את השפיכת-מוח שלו? לא ידענו מה אנחנו עושים? לא היינו שלמים עם זה?

"הייתם?"

איזו שאלה! היינו שלמים במאה וחמישים אחוז!

"ומה עשיתםכשהייתם שלמים?"

לא היו לנו שאלות, את מבינה… מה שהיום אנחנו מאד מחטטים, על מוסר, על טוהר הנשק והאם מותר לנו להרוג, והאם… לא, לא. היה לנו ברור שאנחנו נלחמים על קיומנו.

היה לנו ברור שהנה, כשבשואה לא נלחמנו… אז זה היה כל כך מרכזי בארץ. היו באים – יש כאלה שסבלו מזה נורא – והיו אומרים: "מה זה הלכתם כצאן-לטבח?!"

בעיקר ילידי הארץ.

לנו היה ברור אז שאנחנו חיים במדינה שלנו, אנחנו חיים במקום שהוא בית שלנו, אנחנו לא נלך יותר כצאן-לטבח, אנחנו נגן על עצמנו.

בקלקיליה, למשל, גדוד הלגיון שתקף – היו לו קצינים אנגלים. גלאב פחה, מפקד הלגיון, היה אנגלי. התאסלם. אחרים לא התאסלמו. הם היו קצינים מקצועיים. היו רצים מאחורי הלגיונרים, לפי הדוקטרינה האנגלית. אצלם רצים מאחור.

אז את מבינה, אנחנו, היה לנו ברור, לא היינו צריכים לקבל אינדוקטרינציה. לא היינו צריכים קומיסר שיגיד לנו. לא היו צריכים שילכו אחרינו עם אקדחים.

אני הייתי בכוח החודאלי היה בכוח שלי.

"מה זה, 'כוח'?"

היו כמה שהגיעו לצבור ניסיון. שני סגני-משנה, מקיבוץ דן ומסער. אחד היה שייך לפלוגה.

"עשרים איש?"

לא, אפילו לא היינו עשרים. היינו, אני חושב, בקושי חמשה-עשר.

התפקיד של הכוח שלנו היה לטהר תעלה, מהצד המזרחי של המשטרה.

התוכנית הייתה כזאתי: קודם כל הביאו שני פרוז'קטורים ענקיים של חיל הים. קוטר של מטר וחצי, אני חושב. משהו עצום. הציבו אותם על הכביש, ליד ניר אליהו.

ושני טנקים. MX13. זה טנקים צרפתים קלים. שרק תביני במה מדובר. טנק שרמן – שנחשב ללא-גדול – שוקל איזה ארבעים טון. הטנק הזה שקל פחות מחמישה עשר. טנק קל, אבל תותחים טובים. היו חידוש בצה"ל.

השרמנים שלנו היו ענתיקות, ממלחמת העולם.

התוכנית הייתה שאנחנו נערכים ליד המשטרה, יורים צרור – ואז הפרוז'קטורים נדלקים, הטנקים יורים מספר פגזים כדי לנטרל את העמדות של המקלעים הירדנים – ואנחנו תוקפים.

כשיצאנו, היה מאד מרגש. את רוצה לקרוא לזה פחד, חשש, חרדה… בכל זאת, זה קרב. יוצאים לקרב, לא לפיקניק.

אני עוד שמה התחבקתי, נפרדתי מחבר טוב מהגרעין. גדעון רייס. הוא הראשון שרץ לפוצץ את השער ואת הדלת של המשטרה.

הוא חי, ברוך השם.

הלכנו ברגלעברנו את הגבול.

מה היה אז גבול – לא תעלות, לא גדרות, לא כלום. כביש ישן, מסילת רכבת ישנה.

הגענו לפני המשטרה. נערכנו.

הירי, כפי שהיה מתוכנן, לא יצא בדיוק לפועל. הייתה היתקלות של יחידה, היה ירי ואז כאילו ניתן סימן להתחלה. הפרוז'קטורים נדלקו.

אנחנו ידענו שבתוך המשטרה יש קורס שוטרים – איזה ארבעים קציני משטרה – ושעל המשטרה הגנה יחידה מהמשמר הלאומי של ירדן.

זאת אומרת, מולנו במשטרה עמדה יחידה של קרוב למאה איש.

והפלוגה שלנו, כפי שאמרתי לך, מנתה פחות מארבעים.

הפרוז'קטורים נדלקו ומהמשטרה בקע קולשל צעקה נוראה –

כאילו חיות צועקות, מבהלה.

זה אור חזק, מטווח של קילומטר, קילומטר וחצי. שני פרוז'קטורים ענקיים כאלה.

הייתה מין צריחה.

זוכר עד היום.

ואז התותחים של הטנקים ירו כמה פגזים – ונכנסנו. החבר שלי, שמה הכניס טורפדו. פיצץ את השער.

היחידה שלהם – אלה שנכנסו לתוך המשטרה – רצו קדימה.

ואנחנו הלכנו, כל אחד לתפקיד שלו: כוח אחד מצד מזרח, כוח אחד מצד דרום.

נכנסנו לתעלות קשר.

אחריי רץ עוד בחור אחד. היינו אמורים להתחלף בינינו: כל פעם שמחסנית מתרוקנת, בשביל לא להתעכב – השני רץ קדימה.

נכנסתי לתוך התעלה. אחריי היה הבחור הזה ואחריו שני הקצינים. סגני משנה.

אחריהם היה אלי.

 לא יכולנו להיכנס יותר מאיש אחד, לרוחב התעלה, אז אני התחלתי לרוץ, סיימתי, רוקנתי את המחסנית, פגעתי כנראה, אבל היה חשוך. רק הרגשתי שפגעתי כשדרכתי עליו, לא ראיתי. החליף אותי הבחור הזה וברגע שהחליף אותי – נפגע. ואז החלטתי שיותר אני לא מתחלף, המשכתי לרוץ לבד ולירות כל הזמן, בתוך התעלה, עד שבקטע מסוים פשוט נגמרה לי התחמושת, 'בגלל אלי' – שנתתי לו את המחסניות שלי – ונוסף לכל הצרות אז גם העוזי שלי התפרק, אלה היו עוזים של דגם ראשון ומכסה הגוף שלהם היה חלק, אז כשהעוזי התחמם, מכסה הגוף התקפל וקפץ החוצה ואני נשארתי רק עם רימון או שניים שהיו לי – נדמה לי שנתתי לאלי גם איזה שני רימונים – ואיך שאני צועק שיבואו להחליף אותי, באים שני החבר'ה האלה, הסגני-משנה, הקצינים, היו במרחק של חצי מטר ממני, חושך מצרים, לא רואים כלום, נו… וקיבלו צרור מטווח קרוב מטומיגן – תת מקלע אנגלי של קוטר מאד עבה, אפס ארבעים וחמש, אחד-עשר ומשהו מילימטרים, נחשב לקוטר רציני, קטלני – אחד מהם חטף את הצרור לתוך הפה והשני ביד, שבר לו את העצם.

 ואחרי זה אלי רץ

עכשיו הגיע תורו.

הוא עבר אותי… "

corinna by zipi